מצא את ההבדלים
אתלטים שחורי עור מתבלטים יותר ויותר במקצועות הספורט השונים. האם באמת יש יתרון גופני לשחורי העור על הלבנים? ואם כן, איך מסבירים זאת?
בשבוע הבא נפתחת אליפות העולם באתלטיקה קלה (א"ק) בקוריאה. זוהי תחרות הא"ק השניה בחשיבותה אחרי האולימפיאדה ומאחר והיא מתקיימת בקביעות שנה לפני האולימפיאדה חשיבותה עולה שבעתיים.
שבוע לפני האליפות אני מנבא שבריצת הגמר ל-100 מ' יהיו שמונה אתלטים שחורים על קו הזינוק, ואותו הדבר בריצת הגמר ל-200 מ'. גם בריצת 400 יהיו 80% שחורים לפחות על קו הזינוק, כפי שיהיה בקפיצה לרוחק, קפיצה משולשת, ריצת המשוכות ל-110 מ' ו-400 מ'. גם בקרב הנשים תהיה עליונות גבוהה מאד של משתתפות שחורות, אם כי לא מוחלטת כפי שתהיה במקצאות הגברים.
הרבה נכתב על ההבדלים הפיזיולוגים בין הגזע השחור לבין הגזע הלבן. לפני 80 שנה, בדרום הגזעני, הלבנים היו צריכים למצוא תירוץ וסיבה גזעית ליתרונות של השחורים בא"ק ובאיגרוף, כי "כשרון", "מאמץ יתר", או "אימון עליון" לא יכולים היו להתקבל בשום אופן. חייבות היו להימצא סיבות גזעיות, כגון "שרירים על חשבון מוח". החוקרים הדרומיים של אז מצאו סיבות ותרוצים שונים, כמה מהם נכונים וכמה מהם בלתי מבוססים על ממצאים עובדתיים, אבל טובים מספיק עבור הגזענים של אז, שהיו חייבים להסביר את היתרון השחור בריצות קצרות וקפיצות כיתרון גנטי. למזלם אז עדיין לא התבססו ענפי הא"ק במזרח ומערב אפריקה, כי אז היו להם דברים נוספים לתרץ, כמו ריצות ארוכות.
בדיון מסוג זה חובה להימנע מלהביא דוגמאות של לבנים בודדים, שהצליחו בריצות קצרות וקפיצות, כי הדיון חייב להיות מבוסס על הגזע השחור מול הגזע הלבן כקבוצה. בכל עקומת סיכויים ("העקומה הנורמלית") ימצאו בודדים בקצה הימני של העקומה, שהם יוצאים מן הכלל לכיוון אחד, ובקצה השמאלי יוצאים מן הכלל לכיוון השני.
עקומת הסיכויים נראית כמו פעמון, עם האמצע שהוא גבוה, ועקומה שיורדת בהדרגה ימינה ושמאלה. זאת אומרת שתמיד ימצאו יוצאים מין הכלל בכל צד, אבל כמותם קטנה בהרבה מהנורמליות ולמעשה צורת העקומה המבוססת על תורת הסיכויים מאפשרת לחשב את הסיכויים באחוזים (לפי גודל "הסטיה הנורמלית") של יוצא מן הכלל להגיע לקצה הימני או השמאלי של העקומה. זה אומר שתמיד ימצאו יוצאים מן הכלל בין הלבנים ובין השחורים.
"לא פחות מאימון קובעת המסורת. אחרת אין דרך להסביר את ההצלחה המזהירה של רצי מרוקו, אלג'יר ותוניס. לפתע, להיות אלוף למרחקים ארוכים חשוב לילד מרוקאי כמו להיות כוכב כדורגל" (צילום: איי.אף.פי)
הבדלים פיזיולוגים ואחרים
לפני כ-80 שנה הייתה זו משימה מדעית פופולארית להשוות שחורים ללבנים מכל הבחינות (גופנית, מנטלית, שכלית ועוד). היו אלה בעיקר אוניברסיטאות דרומיות במדינות אלבאמה או ג'ורג'יה, או לואיזיאנה סטייט יוניברסיטי, שמהן יצאו רוב המחקרים בנושא ה"שחור-לבן". גם אוניברסיטאות בריטיות היו מעוניינות מאד בחקירת הנושא, ורבים מהמאמרים המדעיים הגיעו משם.
היו דעות מדעות שונות ומסקנות ממסקנות שונות. "ההבדל" הפופולארי ביותר היה כף הרגל. "מצאו" שלהרבה שחורים ישנה עצם נוספת בכף הרגל נוספת. "מצאו" שלשחורים ישנו גיד נוסף בכף הרגל (מציאות שבוטלו מאז), אבל המסקנה המדעית הנכונה והפופולארית ביותר הייתה שאחד ההבדלים הגדולים הוא בגיד העקב (אקילס טנדום), שאצל שחורי העור הוא דק וארוך יותר ולכן מאפשר לשריר השקעת כוח ארוכה ומהירה יותר.
השאלה הייתה האם ההבדלים הללו הם גנטים או סביבתיים. עשרות מחקרים נעשו בנושא, ביניהם עבודת הדוקטורט שלי בפנסילבניה סטייט יוניברסיטי (1969): "הבדלים בין ילדים שחורים ולבנים בחטיבת הביניים בין אורך ומסת הזרוע למשתנים קינטיים וקינמטיים". לא אכנס לפרטי הפרטים של המחקרים הרבים, אך באופן כללי המסקנות החשובות שהוסקו – ושבהווה אין יותר כמעט ויכוח עליהן – הן שאין כל חלק גוף אנטומי שונה בין הגזעים, שההבדלים הפיזיולוגים בין השחורים והלבנים בארה"ב גדולים מההבדלים בין השחורים והלבנים בדרום אפריקה, והשחורים בארה"ב מתאפיינים ביחס ללבנים כאן ברגלים ארוכות יותר באופן יחסי לגוף ובאחוז שומן נמוך יותר. עוד נמצא כי אצל אפריקאים ממזרח, מערב, וצפון אפריקה (אלג'יריה, תוניס, וכו'), היחס בין קיבולת הריאות למשקל גוף גדול ב-20% ויותר מאצל אמריקאים או אירופאים לבנים.
אחת המסקנות מממצאים אלה היא שהשחורים בעולם המערבי הם בעלי גוף אתלטי באחוז גבוה בהרבה מהלבנים. אחד ההסברים לכך, אותו סיפק דוקטור מסי, היועץ לדוקטורט שלי, הוא שסוחרי העבדים הביאו מאפריקה בעיקר בעלי גוף אתלטי למכירה. אבל ממצאים מראים שההבדלים הפיזיולוגים בין הגזעים הולכים ומצטמצמים, הן בארה"ב והן באפריקה בה יש אוכלסיה לבנה ותיקה, לפי עיקרון הריגרסיה שבו הבדלים קיצוניים הולכים ונעלמים לכיוון ממוצע משותף. אני אישית משוכנע שבעוד 200-100 ההבדלים הגופנים בין הגזעים המתגוררים באותו המקום יעלמו לחלוטין. ההבדל העיקרי שמסתמן כגנטי ולא סביבתי ושישאר לדורות הוא ההבדל ביחס בין אורך הגוף העליון לרגליים ובין הרגל העליונה לתחתונה, שנותן לשחורים יתרון בהשעת הספק. בנוסף, המשקל הנמוך, הגובה הנמוך, היחס הנמוך בין משקל וגובה, והעיקר היחס הגבוה בין קיבולת ריאה ומשקל של אפריקאים תושבי היבשת כולה נותן להם יתרון משמעותי ביותר בריצות ארוכות.
עובדות בשטח
מי שחוזר אחורה להיסטוריה, רואה שבתחילת המאה שעברה ועד אולימפיאדת מכסיקו 1968 ("אולימפיאדת הכוח השחור"), רק רצים אירופאים כפאבו נורמי או ווירן פיני שלטו במרחקים ארוכים. הקנייתי הראשון, קיפצ'וק קיינו, זכה ב-5,000 מ' ריצה במכסיקו. זה לקח תריסר שנים לאפריקאים להשתלט על הריצות הארוכות, כשרק ב-1980, ברומא, ניצח מירטוס יפטר האיתיופי. מאז האפריקאים השתלטו כמעט לחלוטין על ריצות 1,500, 5,000, ו-10,000 מ' עם רצים כהיקאם ג'וארוג'י, קניסה בקל, אליוד קיפצ'וג, אסבל קיפרופ, ברנרד לגאט, נורדין מורסלי, פרמין קאצ'ו, נואר גני, ברהים בוטייב, חאליד סאקה, היילי גברסלי, סילסי סייהין, זרניי דדס, אל-גוארויו ומיכה גוגו.
אבל בחינה יותר זהירה מגלה שג'וראג'י, מורסלי, בוטייב, סקה, אל-גוארויו ואחרים הם כולם מוסלמים ממרוקו, אלג'יר, ותוניס, והם בכלל לא שחורים. גם גברלסי, בקל או יפטר הם מאתיופיה, ואינם שחורים לחלוטין. אז נשאלת השאלה היכן היו השחורים מקניה, או המזרח אפריקאים מאתיופיה או הצפון אפריקאים, לפני שנות ה-70 וה-80? הם הרי השתתפו באולימפיאדות לפני כן.
המסקנה המתבקשת כמעט מעצמה היא שישנם גורמים חשובים מהבדלים פיזיולוגיים גנטיים ואחרים הכוללים תרבות, מסורת ושיטות אימון. גם לעקומה הנורמלית יש מה לומר בנידון, כי בקצה העקומה של הגזע הלבן, למשל, ישנם לבנים – לא רבים אמנם, אבל יש! – עם אותן תכונות פיזיולוגיות כמו לשחורים המתאימים ביותר לריצות קצרות או ארוכות. העובדה היא שמנצח ריצת 1,500 בברצלונה ב-1992 היה ספרדי, ומנצח ריצת 5,000 בברצלונה היה גרמני (דיטר באומן), עם גופות דומים מאד לאפריקאים מקניה או מאתיופיה.
האימון? אנחנו יודעים מעט מאד על צורות האימון במזרח ומערב אפריקה. אולי מיעוט התחבורה גורם לילדים ללכת ולרוץ מרחקים גדולים לבית-ספר ואולי הם פשוט אוהבים לרוץ. תמיד היו להם תכונות גוף עדיפות לריצות ארוכות, אבל רק בעשרים השנים האחרונות הם החלו גם להתאמן ברצינות, ורק עם שיטות אימון מודרניות הם הגיעו לטופ.
אבל לא פחות מאימון קובעת המסורת. אחרת אין דרך להסביר את ההצלחה המזהירה של רצי מרוקו, אלג'יר ותוניס. לפתע, להיות אלוף למרחקים ארוכים חשוב לילד מרוקאי כמו להיות כוכב כדורגל. באתיופיה יש "טירוף 10,000": הם זכו בכל שלושת הזהבים האחרונים באולימפיאדות 2000, 2004, ו-2008, ובשש מדליות מתוך 9 בריצות 10,000 האחרונות, והכל ממדינה מוכת רעב.
דבר דומה קורה בג'מאייקה, כשהאי הקטנטן הזה מתחרה עם ארה"ב כיריב עליון (היחיד ממש) בריצות קצרות כבר מאז אולימפיאדת לונדון ב-1948 כשארתור ווינט, ג'ורג' רודן והרב מקנלי הג'מאייקאים לחמו עם היאנקים על כל מדליה וזכו בחצי מהן. המאבק לא נפסק עד עכשיו, עם יוסיין בולט המשאיר את כל האמריקאים (ושאר העולם) מאחוריו, כשהוא הופך למלך ג'מאייקה האמיתי במקום מלכת אנגליה. כל ילד בג'מאייקה רוצה להיות "בולט", ולא "בקהאם".
אבל כשאנחנו רוצים לסכם את העובדות ב"זהו זה. השחורים עליונים על הלבנים בגלל תכונות הגזע שלהם", מגיע לבן אמריקאי חיוור (וממושקף) בשם ג'רמי וויינר, שנראה יותר יורם מיורם עצמו, וגונב לשחורים מדליית זהב בריצת 400 מטרים (ראשון באתונה, 2004, ושני בבייג'ינג, ב-2008).
