שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סמכות הורית: תפסיקו להסביר ותתחילו לעשות
    בכל פעם שהילד עושה משהו אסור אתם עומדים ומסבירים לו לעומק למה אתם לא מרשים? כדאי שפשוט תפסיקו. למה? כי הדרישה שלכם הולכת לאיבוד ואיתה גם הסמכותיות. מה כן צריך לעשות? פשוט לעשות. כתבה רביעית בסדרה

    גן השעשועים השכונתי. בגינה משחקים ילדים ופעוטות בין המתקנים. אני יושבת על הספסל ליד שתי אמהות שמשוחחות ביניהן. בתה בת השנתיים של אחת מהן עומדת לא רחוק מאיתנו, ליד סולם המגלשה, וכשתינוק מדדה כבן שנה ניגש לסולם היא דוחפת אותו הפעוטה ומפילה אותו לאחור, כשלמרבה המזל הדשא סביב בולם מעט את המכה בראשו. התינוק פורץ בבכי ואימו ממהרת להרגיעו. ומהעושה אימה של הפעוטה? היא מסתפקת בלקרוא אליה ממקום מושבה לידי. "זה לא יפה, רוני! למה דחפת את התינוק? זה כואב לו", היא אומרת.

     

    הכתבות הקודמות בסדרה:

     

    חולפות מספר דקות והתרחיש חוזר על עצמו: התינוק קרב לסולם המגלשה, הפעוטה דוחפת, התינוק נופל ובוכה, אימו חשה להרגיע אותו והגברת שלצידי חוזרת על דבריה הקודמים, כשטון קל של הפתעה נסוך בקולה כמרמז על המבוכה שהיא חשה מהתנהגות בתה: "אבל רוני, למה? אמרתי לך שזה לא יפה לדחוף!".

     

    כשהסיפור חוזר על עצמו בפעם השלישית מואילה אמה של הפעוטה לקום ולגשת אליה, מתכופפת לעברה ובקול חינוכי, רך ושופע חמימות אומרת לה: "רוני, זה לא יפה לדחוף. את יודעת שזה לא נעים לתינוקי, תראי איך הוא בוכה. בואי תעשי לו טובה, כן, כן ככה".

     

    מרוצה מעצמה ומיכולותיה החינוכיות חוזרת האם לשיחתה מלאת העניין עם חברתה, אך כשבפעם הרביעית הפעוטה מנסה לדחוף את התינוק (התינוק ניצל על ידי אימו רגע לפני שנדחף שוב) – רק אז עושה האם את מה שמצופה מלכתחילה מהורה במצבים אלו: היא ניגשת לביתה, אוחזת בה תוך שהיא אומרת בטון תקיף: "אסור! אסור לדחוף!" ומתרחקת עמה לאזור אחר של הגינה.

     

    עם המסר החד משמעי והברור הזה לא נותר חשש לחזרה על ההתנהגות הלא נאותה. הגבול (סוף-סוף) הוצב כהלכה.

     

    עידן של רייטינג גבוה מדי להסברים

    בכתבה זו אנו פוגשים את המרכיב החינוכי הרביעי של סמכות הורית ולמעשה איתו, לראשונה, אנו למעשה פוגשים את הילד עצמו. שכן, אם בשלושת השלבים הקודמים בתהליך הצבת הגבולות ההורים היו עסוקים בינם לבין עצמם בקביעת החלטתם החינוכית, הרי שכעת הגיע הזמן ליידע את הילד לגביה.

     

    לא במקרה ההגדרה היא "ליידע", ואינה בהכרח לשתף או להסביר. אנו חיים בעידן חינוכי בו להסבר יש "רייטינג" גבוה ביותר ולעיתים אף גבוה מידי. הורים רבים משוכנעים כי אם רק יסבירו לילדים כהלכה את בקשותיהם/דרישותיהם מהם - הילדים ישוכנעו מקול ההיגיון הבוקע מגרונם של הוריהם ויזדרזו לבצע את המבוקש מהם כשחיוך של רצון טוב מלווה את שיתוף הפעולה הזה. האומנם?

     

    אנו עוסקים פה בעיצוב משמעת ובבניית והצבת גבולות. פעילות זו נעשית במסגרת המשפחתית שבה קיימות שתי היררכיות שונות ומובחנות: ההיררכיה הקובעת ואוכפת את הכללים - הלא הם ההורים, וההיררכיה עליה נאכפים הכללים - הילדים. ההורה הסמכותי חי בשלום, ואף בביטחון ובגאווה, עם מיקומו בהיררכיה ועם מנהיגותו. ברור לו שמצב עניינים זה הוא הנכון, הבריא והתורם לתפקוד המשפחתי. ההורה חי בשלום גם עם דרישותיו והחלטותיו החינוכיות.

     

    מה גורם לו לתחושה חיובית שכזו לגבי עצמו והחלטותיו החינוכיות? הגורם לכך נעוץ במרכיב השני בתהליך שההורה עבר בזמן שגיבש את גישתו ודרישתו החינוכית. כזכור, בשלב זה ההורה "ראה" את הילד העומד מולו, היה רגיש וקשוב לצרכיו, לאישיותו וליכולותיו ואף לקח בחשבון את נטיות לבו ורצונותיו של הילד. ניתן לומר שהשלב המשמעותי הזה שההורה עובר מזכה את סגנון סמכותו של הורה כזה בתואר "סמכות מיטיבה". זוהי סמכות שבאה ממקום רגיש ומתחשב בילד. ההורה יודע כי מטרת החלטתו להיטיב עם הילד, ולכן יש לו תחושת בטחון בנכונות דרישתו מהילד - דבר הנוסך בו תחושה חיובית.


    בתוך כל ההסברים ההוראה הולכת לאיבוד (צילום: shutterstock) 

     

    ללוות את ההוראה בהסבר? רצוי, אבל לא הכרחי

    מכאן משתמע שבשלב הבא, לאחר שההורה עבר תהליך בירור עם עצמו ועם בן/בת זוגו והגיע להחלטה חינוכית, הוא מתרגם אותה כעת להוראה אופרטיבית שתתאים להבנתו של הילד. נכון - יש מקרים שאפשר ללוות את ההוראה בהסבר קצרצר, וככל שהילד מתבגר זה אף רצוי, אך ברוב המקרים, במיוחד בגיל הרך - אין זה הכרחי כלל!

     

    "אבל אין זה צודק ככה סתם 'להפיל' הוראה שרירותית על הילד", יתרעם מיד ההורה שאינו רגיל לגישה הסמכותית. לצערנו הורה זה חי עדיין בתפיסה השגויה הרואה בילד שותף, אולי אף חבר אליו יש לדבר בגובה העיניים. אך מחשבה נוספת תעורר את השאלה האם ההורה באמת רוצה שותף שכזה, שעד כמה שהוא אהוב ומקסים - בכל זאת אין לו את הידע, הניסיון, הבשלות, שיקול הדעת והאחריות הדרושים לקבלת החלטות חינוכיות?

     

    יש להבין שבהקשר של הצבת גבולות הילד אינו שותף. אומנם ההחלטות המתקבלות נוגעות לו, אך הילד לא מקבל אותן מעמדה של התייעצות, שיתוף והסכמה שלו, אלא מעמדה פסיבית; נודה ולא נבוש - הוא נאלץ לקבל את ההחלטות, גם אם הן אינן לרוחו.

     

    "אך מדוע לא להסביר לילד?", ימשיך ויקשה ההורה בעל הכוונות הטובות. הסיבה לכך היא שבתוך ההסבר הארוך הדרישה הולכת לאיבוד. משתי בחינות היא הולכת לאיבוד: הן בפגיעה ביכולת ההבנה והקליטה של הילד את ההוראה בתוך כל בליל המלל שההורה פולט, והן מפני שההסבר הארוך ממסמס את הרושם הסמכותי שהוראה חד משמעית יוצרת בילד מבחינת החוויה הרגשית. בעודף המילים הצבת הגבול פשוט מתפוגגת. משום כך על ההוראה להינתן במלל מינימלי!

     

    זכרו: היחסים עם הילדים אינם שיוויוניים

    וישנה סיבה נוספת. בואו נבדוק בכנות מהי הסיבה לכך שאנו מרבים בהסברים? אנו נגלה שבבואנו להסביר את עמדתנו לזה שממולנו (ויהיו הנסיבות אשר יהיו) בסופו של דבר אנו עושים זאת מתוך כוונה שהשני יראה את ההיגיון והצדק שבעמדתנו, ומתוך תקווה שכתוצאה מכך הוא ישנה את עמדתו הראשונית ויסכים עמנו.

     

    התנהלות כזו של נתינת הסברים, ככל שהיא עשויה אולי להיתפס כיפה וטובה ביחסים שוויוניים, אינה מתאימה בדרך כלל למסגרת בה ישנם הבדלי היררכיה שמשמעותם שצד אחד הוא הממשמע והצד האחר הוא הממושמע (למשל: מעביד-עובד, מפקד-פקוד, מורה-תלמיד וכיו"ב). כשפני הדברים הם כאלה, אין הצד הממשמע (ההורה) זקוק בהכרח לכך שהצד הממושמע (הילד) יבין אותו או יסכים איתו. זה אמנם יהיה נחמד וקל יותר אם כך יקרה, אך אין זה הכרחי.

     

    טיול קצר במנהרת הזמן, לעבר הלא רחוק, יבהיר לנו שהיו זמנים בהם כך חינכו הורים את ילדיהם: אבא או אמא היו דורשים דבר מה מהילד ("תיכנס בבקשה להתקלח" או "קדימה חמוד - הגיע הזמן לישון" וכיוב') והילד של אז, בדיוק כמו זה של היום, היה מגיב בטון מתלונן: "אבל, למה?...".

     

    ההבדל בין אז לבין היום הוא במה שההורה של אז הרשה לעצמו לענות: "כי ככה אמרתי" או "כי ככה אני רוצה" או, שומו שמיים, פשוט, קצר ולעניין: "ככה!". והילד של אז לא העז להתחצף ולהשיב להורה: "ככה זה לא תשובה!" או, רחמנה לצלן, תשובה האופיינית לילדים בימינו: "אתה לא מחליט עלי!". (ובמאמר מוסגר: בימינו, נטולי החינוך הסמכותי, נדיר לפגוש את המושג "ילד חוצפן". הוא נעלם מאוצר המילים שלנו. זאת למרות שילדים הנוהגים בחוצפה לא נעלמו כלל וכלל...).

     

    הימים האלו חלפו עברו ולצערנו אין כיום בנמצא הורים רבים שיעזו או יבחרו לנקוט בעמדה של "כי ככה אני החלטתי!" עם ילדם, גם אם בתוכם פנימה זו בעצם התחושה שמן הראוי היה שתנווט אותם.

     

    נכון, התקדמנו מאז. למדנו דבר או שניים על חינוך ילדים. אך היו שם כמה דברים, בהורות הסמכותית של פעם, שכדאי לנו להמשיך ולהחזיק בהם. בעידן ה"זרימה עם הילד", בעידן בו הילד הוא מרכז המשפחה ולכן, בטעות, חושב שהוא גם מנהל אותה (ולדאבוננו לעיתים סבורים גם הוריו כך), בעידן זה שלנו ההורה ה"טוב" הוא ההורה המסביר.

     

    "מתוק שלי, אתה יודע שסבתא עבדה כל היום וניקתה את הבית. זה לא יפה לעלות עם המגפיים וללכלך לה ככה את הספה כשאנחנו באים לבקר, נכון חמודי?"... האם באמת נופתע אם בעקבות אמירה נטולת סמכות שכזו הפעוט יחייך בשובבות וימשיך לקפץ ביתר עליזות על הספה? "רד מהספה!" - תהיה הגרסה שיבחר ההורה הסמכותי לומר תוך שהוא ניגש להוריד את הזאטוט מהספה.

     

    אשליית ההסברים מתגלה במערומיה

    הנכם מוזמנים להביט סביבכם ולשים לב כמה שכיח לראות את "גישת ההסברים" בקרב הורים תמימים ומלאי כוונות טובות. כמה מעייף להיווכח שוב ושוב בחוסר יעילותה להביא להצבת גבולות.

     

    זוכרים את אותה האמא שמסבירה באריכות יתרה לפעוטה שדוחפת את התינוק כמה זה לא נעים למסכן במקום פשוט לומר לה "לא! אסור לדחוף!" ברור, קצר ורם תוך שהיא מרחיקה אותה משם? אל יהיה זה לפלא בעיניה של אם זו אם בחלוף עשור, כשהפעוטה התמה הפכה למתבגרת, היא תבוא ותודיע לאמה כי היא ונער שהכירה בצ'ט באינטרנט החליטו לנסוע לאילת בטרמפים ולישון כמה ימים על החוף.

     

    האם ההמומה תמצא את עצמה מנסה להסביר ולשכנע את המתבגרת מדוע רצוי שתוותר על החלטתה זו, בתקווה נואשת שבת הטיפש-עשרה תבין את הסכנה שבכך, תקבל את דבריה ותשתכנע בצדקתה.

    וכשלמרות כל ההסברים וההיגיון הנערה לא תיאות לוותר על רצונה - תאלץ בסופו של דבר האם האחראית לומר פשוט: "בתי היקרה - לא! זה לא מקובל עלי, אני לא מרשה, זה לא יקרה - נקודה!".

     

    כך לפתע מתגלה "אשליית ההסבר" במערומיה. כי ההסבר מטבעו נותן את התחושה שמדובר פה בהצעה או בבקשה שיש לילד אפשרות לקבלה או לדחותה, כשלמעשה מדובר, בסופו של דבר, בדרישה. וככזו יהיה על הילד לקבל אותה בין אם תמצא חן בעיניו ובין אם לא. אגב, מתבגרים לא פעם יעדיפו לקבל דרישה ברורה וחד משמעית מאשר הטפות מוסר ארוכות: "טוב, נו כבר, תפסיקו לחפור לי. תגידו מה אתם רוצים ממני וזהו!".

     

    כבודו של ההסבר במקומו מונח. הסברים יפים כשאנו רוצים לקדם את התפתחות החשיבה, שיקול הדעת, המוסר והאינטליגנציה הרגשית של הילד. הם מיותרים ואף פוגמים בהצבת גבולות. ההורה הסמכותי דוחה את ההסברים בבואו לעצב משמעת ולהציב גבולות. הוא קודם כל מעביר מסר קצר, קולע, ברור וחד משמעי. מאוחר יותר, לא ברגע הצבת הגבולות ממש, יכול ההורה להוסיף את ההסבר שכמובן ישנו שם תמיד מאחורי קבלת ההחלטה, שכן ההחלטה אינה שרירותית כלל וכלל וזאת תודות לשלושת השלבים הקודמים בתהליך הצבת הגבולות.

     

    הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית בעלת תואר M.A מאוניברסיטת בר אילן. מחברת הספר "היענות לצרכים - גמילה (מוקדמת) מחיתולים ". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סמכות הורית. פשוט תאמרו לא!
    צילום: shutterstock
    דפנה תייר
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים