והשופטים, מה חלקם בפרץ המחאה החברתית?

עם זכייתו של הליכוד בבחירות 77', נזכרו רבים, כי גם הם היו על סיפון האלטלנה, ספינת הנשק של ארגון האצ"ל, שמנחם בגין שימש מפקדו. האלטלנה, כך התהלכה בתוכנו בדיחה, לא טובעה על ידי פגזי צה"ל, אלא בגלל עומס יתר של נוסעים.

נזכרתי בבדיחה זו, כאשר קראתי השבוע את דברי נשיאת בית המשפט העליון, בטקס השבעת שופטים. מסתבר כי השופטת דורית ביניש, החזיקה מאז ומתמיד בהשקפות המחאה החברתית.

• מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet
• גם השופטת לא סייעה לפועל שנפגע
• ללא חמלה וצדק: השופט הוא "לוח חלק"
• כך גורמות חברות הביטוח לתביעה להתיישן
  

לדבריה, כבר לפני שנה הביעה את דעתה כי על השופטים לגלות אמפטיה לסבלו של "האדם הנזקק". השופטת מבקשת מהשופטים החדשים להמשיך במסורת השופטים שבהנהגתה ולגלות "תבונה ורגישות" כאשר האזרח הקטן יבוא לבקש את עזרתם. הנשיאה מדגישה במיוחד את העזרה שהשופטים מגישים לנו בתחום הביטוח. האמנם? מיד נראה.

עתידנו בידי הטייקונים

מתחילת העשור הקודם, עסקו ממשלות ישראל בהפרטה מסיבית של המרכיבים החשובים ביותר לקיומנו כחברה: הערבות ההדדית והביטחון הסוציאלי. גופים עסקיים פרטיים, במסגרת שוק חופשי, ייטיבו לנהל את הערבות ההדדית ולשמור על כספי הציבור המיועדים לביטחון סוציאלי, לבריאות, לסיעוד ולהגנה על הרכוש. זו הייתה המנטרה שמכרו לנו לאורך העשור. אנו התמימים האמנו.

אולם ההפרטה בתחום הביטוח לא הייתה אלא בלוף. כעת מתברר כי ההפרטה אפשרה לארבע משפחות ותאגיד זר אחד, להשתלט על 95% מתחום הביטוח.

כך, בסוף העשור, מאוחר מידי, התעוררנו כשביטחוננו הכלכלי, מאות מיליארדי שקלים שחסכנו על פני עשרות שנות עמל, מופקד בידי ארבעה טייקונים: המבורגר מהראל, דנקנר מכלל, תשובה מהפניקס, גורביץ' ממנורה ובידי תאגיד הביטוח האיטלקי ג'נרלי (מגדל).

מה נותר מההבטחה לשוק ביטוח חופשי? כלום. את מספר השחקנים המשמעותיים בשוק אפשר למנות, כאמור, על אצבעות יד אחת. כל הפוליסות זהות. התעריפים דומים. בין תאגידי הביטוח קיימת תחרות רק בעצמת הציניות שהם מפעילים כאשר המבוטח פונה אליהם לממש את זכויותיו.

בתי המשפט חזו בתהליך זה. חלק קטן מהשופטים, כמו פרופסור יצחק זמיר, התריעו על הסכנה שבתופעה. רוב השופטים, כפי שנראה מייד, התייחסו אליה בסלחנות ואפשרו לה להתפתח.

מימוש ביטוח סיעודי - סיכוי קלוש

הסיכוי לממש פוליסה סיעודית ללא עזרת מערכת המשפט שואף לאפס. אלא שלחולים הסיעודיים אין זמן להתדיין בבתי משפט. השופטים מסרבים לקיים דיונים דחופים בעניינם של החולים הסיעודיים, בטענה כי אין להפלותם לטובה.

החולה הסיעודית בלה כהן חוותה זאת על בשרה. חברת הביטוח דחתה את תביעתה, כך סתם, ללא כל נימוק. משפחתה לא ויתרה ופנתה לעזרת בית המשפט. בפסק הדין השופט קבע כי לתאגיד הביטוח לא היה אפילו קמצוץ של הגנה. אבל את פסק הדין כהן כבר לא זכתה לשמוע. היא נפטרה לפני כן. הצדק נעשה, אולם המבוטחת כבר לא תהנה ממנו.

נפגעי תאונת דרכים - תמתינו על כסא הגלגלים

גם הטיפול בנפגעי תאונות דרכים הוא בלתי נתפס. אין כל סיבה שאלמנה ויתומים יזדקנו במסדרונות בתי המשפט עד שזה יקבע מה שיעור הפיצויים לו הם זכאים.

הדעת אינה סובלת כי אדם שהפך למשותק בתאונת דרכים, לא יקבל מימון מידי שיאפשר לו לעבור לדירה מותאמת לצרכיו, או לרכוש כיסא גלגלים שיאפשר לו תנועה בטוחה.

ילד בן 4 שנפגע בתאונת דרכים, נותר משותק בארבע הגפיים ובגוו, מונשם כל העת, במצב הכרה וגטטיבי, מוזן דרך זונדה ולא שולט בסוגריו. בית המשפט סירב לחייב את חברת הביטוח לממן לילד כיסא גלגלים ממונע עם מערכת אל פסק. המומחים, כך כתב בית המשפט בפסק דינו, לא רשמו באופן מפורש מספיק כי הילד זקוק להם.

ואני שואל, האם בית משפט נבון ורגיש בכלל זקוק למומחים כדי להבין שילד המשותק בארבעת גפיו זקוק לכיסא גלגלים ממונע עם מערכת אל פסק?

השימוש בנשק המרמה

כמעט כל מבוטח המגיש תביעה לחברת הביטוח נתקל באיום כי חברת הביטוח, באמצעות בתי המשפט, תדביק בו כתם של מרמה. שופטת בית המשפט העליון, עדנה ארבל, התריעה על כך זה מכבר: "יש טעם לפגם בעיניי שבכל מקרה בו מבוטח פונה לחברת ביטוח ודורש את התגמולים עם קרות מקרה הביטוח, ירחף מעל ראשו צל של חשד כי הוא עצמו ביים שוד, או הצית את רכושו שלו".

אלא שבצד מסר ברור זה, לא הוטלה עד היום כל סנקציה על חברת ביטוח שהטיחה, כך סתם, חשד במבוטחה. בהעדר סנקציה, מתמידות חברות הביטוח בדרכן.

מינוי מומחים רפואיים לא ראויים

המומחים הרפואיים המתמנים על ידי השופטים אמורים להיות "ניטראליים". אבל בפועל, לחלק מהמומחים הממונים קשרים עסקיים עם תאגידי הביטוח. חלקם ידועים כ"פרו חברות ביטוח".

מינויים כאלה פוגעים קודם כל באמינותה של מערכת בתי המשפט. אף על פי כן, בית המשפט העליון ממשיך למנותם ונמנע מלקבוע כללים ברורים והוגנים, מעוררי אמון, למינוי מומחים.

תקופת ההתיישנות הקצרה

בשעתו הייתה מחלוקת שופטים אם תקופת ההתיישנות בתחום הביטוח היא 7 שנים או 3 שנים. בית המשפט העליון העדיף בסופו של דבר את הפרשנות המיטיבה עם חברות הביטוח וקבע כי תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח היא 3 שנים בלבד.

פעמים רבות המוטבים, אינם יודעים שהם מבוטחים. לעיתים תביעת הביטוח מתגבשת בחלוף זמן רב מיום התאונה, כמו בפוליסות נכות מתאונה.

ניתן לפרש את החוק כמאפשר להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות רק מיום גילוי הפוליסה ורק מיום התגבשות הנכות. אולם גם כאן בית המשפט העליון אימץ את הפרשנות המיטיבה עם חברות הביטוח. עיון באתר בתי המשפט מגלה מסה קריטית של תביעות הנדחות בשל פרשנות זו.

ביטוח אובדן כושר לעבודה מרוקן מתוכן ממשי

רבים מאתנו רוכשים, במסגרת מקום העבודה ואף כעצמאיים, פוליסות לביטוח אובדן כושר עבודה. מדובר בכיסוי יקר. אולם, למרבה הצער, כיסוי זה רוקן מתוכן על ידי פרשנות בית המשפט העליון.

על פי הרשום בפוליסה, ניתן לשלוח כל מבוטח שאיבד את כושרו לעבוד בעיסוקו הקודם, לעבוד בכל עיסוק סביר אחר. הפרשנות שנתנו שופטי העליון למונח "עיסוק סביר אחר" הוא כה רחב עד שאין עיסוק שלא יכול להימצא לו תחליף. לפי פרשנותם, אפשר לשלוח טייס שיהפוך חו"ח למשותק, לעבוד כסוכן נסיעות.

כל הניסיונות להביא את בית המשפט העליון לדון בהלכה קשה זו מחדש נכשלו.

החיטוט בחיי האלמנות

על פי פסיקת חלק מהשופטים, יש לנכות מהפיצויים המגיעים לאלמנה עבור מות בעלה את ה"רווח" שהיא עשויה להפיק מסיכוייה להינשא מחדש. בעקבות פסיקה זו, אלמנת המנוח מושמת מיד תחת מעקב חוקרי הביטוח. יש תאגידי ביטוח המרחיקים לכת ושולחים לאלמנה פיתוי.

השופט נאלץ גם הוא להפעיל את כישוריו בזיווג זיווגים. האם האלמנה צעירה, יפה ובעלת מידות ראויות. האם הדייט האחרון היה סתם סטוץ, או תחילתו של בעל. האם בן הזוג החדש מוכשר יותר מזה הקודם.

חלק משופטינו יצאו בביקורת קשה על תופעה מזוויעה זו. אולם התופעה לא נפסקה. כבוד האלמנה וצנעתה ממשיכים להיות למרמס על דוכן העדים.

תאגידים פרטיים רבי עוצמה: סכנה לזכויות האדם

הגישה הרווחת כיום בעולם היא, שגופים פרטיים המרכזים בידיהם כוח כלכלי מהווים סכנה ממשית לזכויות האדם. לעיתים יותר מאשר גופי השלטון.

שופטי בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק ויצחק זמיר השכילו להבחין בכך. "הסכנה לזכויות האדם קיימת לא רק מכיוון השלטון", כתב השופט ברק בספרו, "אלא מכיוון הפרטים, ובעיקר פרטים בעלי עצמה, כגון חברות פרטיות מסוימות".

השופט יצחק זמיר, הזכיר לנו בבג"צ השמאים, את הלקח המר של המדינה המתירנית במאה התשע עשרה. זו אפשרה למתי מעט לצבור כוח כלכלי העלול להשחית. תחת הסיסמה של חופש חוזים רחב, התפתחו עושק ועוול, ניצול, עוני ופיגור עמוק ורחב. דווקא בתנאים של שוק חופשי, קבע זמיר, נדרשים בתי המשפט להגן על חלשים.

אלא שלמרבה הצער, במהלך השנים, נדמה כי בית המשפט העליון שכח את העובדה שהוא היחיד המסוגל לעמוד מול דורסנותם של תאגידי הענק. בתי המשפט בארצות הברית מטילים פיצויים עונשיים על תאגידים המנצלים את כוחם כדי לרמוס את המבוטח הקטן. בית המשפט העליון שלנו קבע כי עקרונית, גם לשופטים בישראל יש סמכות להטיל פיצויים עונשיים, אולם באותה נשימה הוסיף כי הטלת פיצויים עונשיים תיעשה רק "במקרים חמורים במיוחד".

אולם מה נחשב בעיני שופטינו "מקרה חמור במיוחד"? באחד המקרים שהבאנו במדור זה, סירבו שופטי העליון להטיל פיצויים עונשיים על אדם שניצל מינית ילדה בת 6 בטענה שהמעשה אינו "חמור במיוחד".

אם מקרה כזה לא מצדיק הטלת פיצויים עונשיים, משמע שבפועל הסמכות לא תופעל לעולם. אפילו הסמכות להטיל על תאגידי הביטוח ריבית מיוחדת, סנקציה מזערית ביותר שהכנסת הוסיפה לחוק לאחר שהגיעה למסקנה כי מוסר התשלומים של חברות הביטוח ירוד ביותר, פורשה בצמצום יתר. תאגידי הביטוח יודעים כי אין להם ממה לחשוש.

לקח לדור המחאה: שופטים עם רגישות חברתית

בספרו של מארקס, מאה שנים של בדידות, מתוארת התקוממות עקובה מדם, שהסתיימה לכאורה בהצלחה: המדינה הכירה בזכויות המתקוממים והם הניחו את נשקם.

אלא שאז הסתבר כי המדינה התלה בהם. כל מי שבא לממש את זכויותיו נאלץ לעבור דרך שופטים שבדקו לפני ולפנים, בדקדקנות יתר, כל תביעה. בפועל לא נותר הרבה מהזכויות.

זה הלקח אשר ראוי כי מנהיגי המחאה החברתית ילמדו: הכול תלוי בשופטים. אם אתם רוצים להצליח במחאתכם, עליכם לדרוש ולהקפיד כי ימונו שופטים עם "לב שומע", ככמיהתו של שלמה המלך, לסבל הזולת. כל הישג, עלול להתמוסס אם בדין ישבו שופטים ללא רגישות חברתית.

חיים קליר הוא עורך-דין המתמחה בדיני ביטוח ונזיקין