שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "שירים באשדודית": ישראליות נוסטלגית ושירית

    המופע "שירים באשדודית", הוא צירוף מופלא של אמיתות, שמחבר בין שירתו המתבוננת והיומיומית של המשורר המהפכן סמי שלום שטרית, לבין פרשנות מוזיקאלית תיאטרלית, שמכַּה בקרביים ונותנת לשירתו חיים חדשים. ביקורת מופע

    אחת לכמה זמן קורה נס. אדם נכנס לאולם, האור כבה ועל הבמה מתרקמים למולו בזה אחר זה רגעים של אמת. כשהאור דולק והוא נשפך מן האולם לרחוב, המשהו הזה שהלם בו בחשכת האולם, ילווה אותו הלאה. המופע "שירים באשדודית", שמבליח אחת לחודש על במת תיאטרון תמונע, הוא בדיוק זה: צירוף מופלא ומפעים של אמיתות, שמחבר בין שירתו המתבוננת והיומיומית של המשורר המהפכן והמחנך, סמי שלום שטרית, לבין פרשנות מוזיקלית תיאטרלית, שמכַּה בקרביים ונותנת במילותיו חיים חדשים ועצמה סוחפת.

     

    עוצמה סוחפת של שירה (צילום: שושי זק) (צילום: שושי זק) (צילום: שושי זק)
    עוצמה סוחפת של שירה (צילום: שושי זק)
     

    הרבה לפני הפגנת ה-300 אלף, הצביע שלום שטרית על המצוקות המבעבעות מלמטה. מילותיו המתעקשות והגאות, היו תלויות מימי בראשיתן נוקבות ובהירות כשלט אזהרה מעל ראשה של החברה הישראלית, כמו תג מחיר שזמן פירעונו בוא יבוא. במופע שרקחו במשותף השחקן שמעון מימרן, המלחין יונתן כנען והמוזיקאי אדם מדר, עדיין מהדהדת המחאה, אבל את מקום ההתרסה החליפו טונים מרוככים יותר שבמידה רבה מחדדים עוד יותר את עוקצן של המילים הכתובות.

     

    כוחו של המופע, שמהלך בעדינות רבה, בחכמה ממזרית ובהומור נשכני, בין פצעים פתוחים של חברה מאכזבת, הוא ביכולתו המרשימה לחבר קצוות, למחוק גבולות עדתיים, שבמשך שנים רבות מדי יש שמתעקשים לשמר. הוא פותח שער למילים, לצלילים ולקולות שמדברים את החיים עצמם.

     

    מחוץ לגטו העדתי

    הגרעין לערב המוזיקאלי-תיאטרלי המבריק הזה, ניטע במוחו של שחקן התיאטרון, שמעון מימרן, לפני כשנתיים. בערב פרמיירה, כך הוא מספר במופע, קיבל במתנה את הספר "שירים באשדודית" מהקולגה, חנה אזולאי הספרי וכשצלל בין דפיו, נגלה לפניו עולם ומלואו. את העולם הזה, ביקש לתווך הלאה. מימרן פנה למוזיקאי, יונתן כנען, שחיבר לחנים יפהפיים שנולדו למילותיו של שלום שטרית. אליהם הצטרף המוזיקאי אדם מדר, שנודד כמו קוסם בין שלל כלי נגינה שמלווים אותו על הבמה. התוצאה היא מופע שהחל אמנם כמחווה ליצירתו של שלום שטרית, אך הוא הרבה מעבר לכך. אחרי שנים ארוכות מדי שהשירה הנפלאה הזו נכלאה בגטו עדתי, בא המופע ושחרר את המילים שנוגעות בגעגוע-חוצה-עדות לְשייכות ולקהילה עוטפת, תומכת, סולידרית וחמה.

     

    מימרן, שוזר את השירים שנבחרו בקפידה, בסיפורים עסיסיים. הוא כובש את הלב בישירות ובפשטות של מי שמדבר את עצמו. אין חוצץ בין המילים לבינו. הוא והן, אחד. "אני כותב לכם שירים/ בלשון אשדודית/כּוּס אֶם אֶם אֶמְכּם,/ כְלָה דַאר בוּכּם/ שלא תבינו מלה", הוא אומר בהתרסה גאה של ילד שכַּמֵהּ להבנה.

     

    ויש את הניגון הישן של ואלס צרפתי שמעלה ומציף את השמות משם, אלה שנמחקו בתהליך גריסת העבר באמצעות עִבְרוּת וחִבְרוּת, שאמורים היו לבטל את תחושת הזרות, אך רק העמיקו אותה. "והיו לנו שֵמות עם ריח חוּס לָאָרֶס:/ אלן, וְיֵה אָ-לָ-מֵזוֹ. וִיט/ז'קי, טְלַע אלְ-דַאר, דְעְ'יָה./ והיה בבר עם גוּפָה מְשֻלֶשֶת/ופטריק וז'וז'ו ודדה./ לבנות היו שמות פעמונים:/ בריז'יט, אליס, מישל/ז'ורז'ט ואנט.// והמורה רשמה לנו ביומן שמותינו עבריים:/ אילן, יעקב, אברהם,/ דוד ועליזה, זהבה וחנה./ כְּכְּכְּכְּ... יעני באה לַגִיד לנו./ ידענו./ אבל התעקשנו/ עוד קְסָת ניחוחַ חוּס לָאָרֶס...".

     

    "שירים באשדותית". מופע למתגעגעים כרוניים    (צילום: שושי זק) (צילום: שושי זק)
    "שירים באשדותית". מופע למתגעגעים כרוניים (צילום: שושי זק)
     

    אותו "ניחוח חוּס לָאָרֶס" של המשורר, מתערבב תוך כדי מופע במחשבות על ילדות שכבר איננה ומחוזות ילדות. בין אם מדובר במרקש, בלודז', או בחולות תל אביב שכבר מזמן הפכו לנדל"ן - נדמה שגם בהם יש משהו מאותו חוץ לארץ מעורר געגוע שחי בזמן הווה בזיכרון בלבד.

     

    בין פיוט לשפת רחוב, בתוך מבנה גמיש ומשתנה, מארחת השלישייה בכל מופע עובר אורח אחר, שמוסיף למניפת
    הצבעים שקיימת בו גוון משלו. שילובה של השחקנית ליאורה ריבלין, במובן זה, הוא לא תוספת של עוד צבע אלא פַּאלֶטַה שלמה של רגשות שסוערים בעקבות ביצוע שקט, מינורי וחד לשיר "לא העולם ילד אותך בני", של שלום שטרית. בישירות נטולת הנחות של אמא שחרדה לבנה "מתקן העולמות", שרה ריבלין גרסה ערוכה ומסמרת שיער של השיר.

     

    "מה אתה מתנשם ככה מתנשף,/ יא בני,/ סוחב תמיד חצי עולם על הכתפיים,/ תן להם שיהרגו אחד את השני ואתה/ בוא לאמא/ אתה לא ילד של העולם,/ העולם לא יכין לך כוס תה בנענע/ העולם מחרבן עליך/יא בני,// בוכה על אלה שלא ראתה עינך/ על המסכן והחולה, העני והאלמנה,/ וכֻלם מה להם ולך ומה הם חייך/ נמרח בשבילם ככה/ על פני עִתונים שלמים/ כמו דמעות של דיו שחור/ בוא, בן יקר,/ הם לא ילדו אותך/ ולא בעתונים של אתמול גידלתי אותך,/ ומה אני מבקשת/ רק שב כאן לצדי/ וראה,/ אשה הולכת אחריך חסרת מנוחה/ וילדיך קוראים לך לבוא,/ בוא הביתה". ויש את אהובה עוזרי, שנגינתה הנפלאה היא בעצמה מסע בתוך הזמן ופנימה אל עולמות נפש ונופי ילדות וגעגוע וחום.

     

    בין "חורשת האקליפטוס של ילדותי" לבין "יהודים אוהבים גרוסמן יותר מעמוס עוז", מחדד המופע הזה יותר מכל, עד כמה ישראלית היא כתיבתו של שלום שטרית. זהו מופע מחבר ומגשר, שמאפשר את המיזוג המיוחל בכור ההיתוך שנכפה על חברה שמימי בראשיתה היתה מורכבת ומפולגת. כמו דפדוף מנחם ביומן מִפַּעם, המופע הזה שמציג למצער אחת להרבה יותר מדי זמן, הוא חובה לאוהבי השפה העברית, לאנשים אופטימים ולמתגעגעים כרוניים שלא שכחו מאיפה באו.

     

    המופע "שירים באשדודית" יתקיים יום א', 21 באוגוסט, בשעה 22:30 בתיאטרון תמונע.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום שטרית. שירת מחאה הרבה לפני המחאה
    צילום: שושי זק
    לאתר ההטבות
    מומלצים