שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: AFP, הגולש מיכאל קרביץ
    תיעוד מצמרר: הרופא הציל חיים תחת אש בפיגוע
    ד"ר אייל ברבלק היה בדרכו הביתה מאילת כשמצא עצמו בהתקפת מחבלים. הקפיצה מההאמר, ההתחפרות כשהכדורים שורקים, הריצה לרכב המטיילים, האשה שהציל, הלוחם שמת בידיים. מיוחד ל-ynet: מונולוג מדהים מהתופת - שחזור וצילום מתקפת הטרור, דקה אחר דקה
    "חייבים להגיע לפצוע", אמרתי לחיילים במחפורת שבה הסתתרנו מהירי.

    "אי אפשר לצאת, זה מארב. הראשון שירים את הראש יקבל כדור", ענו לי. אבל אני התעקשתי, אני לא כפוף לפקודות.

    "אתה בא איתי?" שאלתי את החייל, והוא השיב בשלילה בגלל הפקודה שאסרה עליו לזוז.

    "אז אפשר לפחות לקבל את הקסדה שלך?" שאלתי. הוא הוריד אותה מראשו ומסר לי.

    "אתה בא איתי?" שאלתי את הקצין. "אני בא", הוא השיב. לקחנו נשימה עמוקה, ספרנו עד שלוש בלחש, וכשהכדורים שורקים לידינו, פתחנו בריצה לצד השני של הכביש, אל הלוחם שנפגע מירי צלפים והיה מוטל מדמם בשטח.

    20 דקות עשינו לו החייאה, ניסינו הכל, אבל הוא מת לי בידיים.

     

    כך, בקול רועד ומתרגש, שיחזר לראשונה בשיחה עם ynet ד"ר אייל ברבלק, אורתופד מבית החולים איכילוב, כיצד טיפל תחת אש בנפגעי הפיגוע בדרך לאילת. במשך שעות ארוכות, בעודו לבוש בג'ינס, חולצת פולו ונעלי קרוקס כתומות, התרוצץ הרופא בין הזירות כשכדורי המחבלים שורקים ליד ראשו, וניסה לסייע לנפגעים כמיטב יכולתו, אבל גורמים בשטח הערימו עליו קשיים לטענתו. רק היום (שבת) הוא מתחיל לעכל את החוויה הטראומטית שעבר.

     

    ראיתי אוטובוס עולה באש (צילום: אייל ברלבק) (צילום: אייל ברלבק)
    ראיתי אוטובוס עולה באש(צילום: אייל ברלבק)

     

    ביום רביעי עוד התאושש אייל מטיסה מקפריסין, לשם נסע להתחתן, ולמחרת ב-6:00 בבוקר עלה שוב על המטוס, הפעם לאילת. במסגרת שיתוף הפעולה בין איכילוב לצה"ל, טס אייל לעיר הדרומית כרופא תורן בבסיס צוקי עובדה. בסוף משמרת, כשהיה במונית בדרכו חזרה לשדה התעופה, מצא עצמו לפתע בשדה קרב.

     

    "המפקד, אני הרופא שלך"

    "נחתתי ב-6:30 בבוקר באילת, חיכתה לי מונית שהסיעה אותי לבסיס בצוקי עובדה", הוא פתח את המונולוג שמתחיל מבוקר שגרתי. "פעם בשבוע אנחנו מטפלים בחיילי הנדסה קרבית בבסיס. בסביבות 12:00 סיימתי את הבדיקות, ארזתי את הדברים ונכנסתי למונית, בדרכי חזרה לאיכילוב בטיסה של 14:00 לשדה דב. בדרך תכננתי לעבור אצל קרובת משפחה באילת, שרצתה לתת לי מתנה לחתונה.

     

    מתקפת טרור בדרך לאילת - הכותרות ב-ynet:

     

    "תוך כדי נסיעה במונית התקשרתי אליה כדי לתאם את המפגש. 'היה פיגוע באזור אילת, מפנים פצועים לעובדה. בטח יהיה לך מלא עבודה עכשיו', היא אמרה. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על הפיגוע. ניתקתי את השיחה וחייגתי לקארין, הקצינה הממונה במרפאה הצבאית. 'שמעתי שהיה פיגוע, אחזור לבסיס לעזור', הצעתי. 'תן לי לברר, לא שמעתי על זה כלום', היא ענתה. אחרי דקה חזרה אליי. 'באמת היה פיגוע, ירו על אוטובוס, הפצועים כבר בדרך ליוספטל (בית החולים באילת – ר"מ) והאירוע הסתיים. זה בסדר, סע לשדה, תעלה לטיסה', אמרה.

     

    "4 אזרחים היו שרועים על הכביש, לא ידעתי אם חיים או מתים" (צילום: אייל ברלבק) (צילום: אייל ברלבק)
    "4 אזרחים היו שרועים על הכביש, לא ידעתי אם חיים או מתים"(צילום: אייל ברלבק)

     

    "אנחנו ממשיכים בנסיעה במונית, אחרי כמה קילומטרים פתאום מחסום צה"ל. 'היה פיגוע נוסף, לא הרחק מכאן, הכביש סגור', מסביר החייל. 'אני רופא', אני אומר. 'אם צריך עזרה, אני הרופא הכי מיומן שיכול להיות לכם כרגע בשטח. תציע למפקד שלך שישתמש בי'. הוא מסרב, אבל אני מתעקש. הוא עולה בקשר מול המפקד. תוך חמש דקות, מגיע המג"ד. 'קפוץ אליי לסופה', הוא מורה לי.

     

    "אנחנו דוהרים דרומה, ואחרי כמה קילומטרים המפקד עוצר ליד אמבולנס לבן שנמצא בשטח. 'אתה מצוות לחובש באמבולנס', אומר המג"ד. 'תמשיכו דרומה ותחברו לכוחות'. אנחנו ממשיכים דרומה לזירה הבאה, הסיטואציה הזויה: בלב המדבר, אני בדרכי לאזור פיגוע. חשבתי לעצמי, 'בטח האירוע נגמר, יש פצועים שצריכים טיפול'. אבל אז אנחנו שומעים יריות. הירי מגיע מדרום, מכיוון מצרים, לכיוון שלנו. הכוחות שלנו משיבים אש. אני והחובש ממשיכים בדהירה דרומה".

     

    מטענים בכל פינה

    "אנחנו מגיעים לזירה הראשונה, קופצים מהאמבולנס הלבן וחוברים לכוח שלנו, שיורה לכיוון מצרים ומתבצר בתוך מחפורת טבעית. 'אני הרופא שלך', אני אומר לקצין בדרגת סגן שהיה הבכיר ביותר שם. ברקע אני רואה בכיוון דרום רכב אזרחי ומסביבו ארבעה אזרחים, שרועים על הכביש ללא תזוזה". מאוחר יותר יזוהו הנפגעים כאחיות פלורה גז ושולה קרלינסקי ובעליהן משה ודב.

     

    החיילים בשטח. "אמרתי לקצין: 'אני הרופא שלך'" (צילום: אייל ברלבק) (צילום: אייל ברלבק)
    החיילים בשטח. "אמרתי לקצין: 'אני הרופא שלך'"(צילום: אייל ברלבק)

     

    "מהמקום שבו אני נמצא אי אפשר לדעת אם הם חיים או מתים", ממשיך אייל בתיאור המצמרר. "'אנחנו צריכים להתקדם לרכב', אני אומר לקצין, אך הוא מסרב: 'אי אפשר לצאת מהמחפורת עכשיו, הטופוגרפיה לרעתנו ויש צלפים'. אני מחליט לצאת לשם בכל זאת. אני רץ בצד המזרחי של הכביש בחצי עמידה-חצי כריעה, שפוף. אני שומע יריות, לא יודע אם כוונו אלי.

     

    "ביני לבין הרכב מפרידים כ-300 מטרים. אני מתקרב לרכב, רואה את הגופות ונזהר שלא להפוך אותם. זה לקח שלי מלבנון – האזור הזה הוא זירת מטענים והמחבלים אולי הטמינו חומרי נפץ מתחת לגופות, כדי שיתפוצצו ברגע שיהפכו את הגופה. תחת אש אני בוחן את הגופות ומבין שכולם מתים. ניכר שעשו להם וידוא הריגה. אחרי שבדקתי את כולם, אני נסוג למחפורת טבעית בצד הדרך. כאן אין לי הרבה עבודה והירי נמשך כל הזמן, אני עלול להיפגע.

     

    "אני מסתכל ימינה ושמאלה, ורואה שדרומית אליי אוטובוס עולה באש. אל המחפורת שלי מצטרף המג"ד עם כוח קטן. אנחנו צועדים בצד המזרחי של הכביש לכיוון האוטובוס, כשברקע נשמעים חילופי אש בין המחבלים וכוחות צה"ל. אנחנו מגיעים אליו, אבל קשה מאוד להתקרב כי הלהבות מגיעות לגובה רב. 'פה אף אחד לא חי', אני חושב לעצמי, אבל מחליט לסרוק מסביב כדי לוודא שאין פצועים. את הכל אני מתעד במצלמה ומעביר לכוחות שנמצאים לא רחוק מפה. מסוקים מפטרלים באוויר, המחבלים יורים טיל נ"ט לעבר אחד מהם ומפספסים. גם הירי לעברנו נמשך ואנחנו משיבים באש. מסביב לאוטובוס אין פצועים, הזירה כאן הסתיימה".

     

    "אני רופא, באתי לחלץ אותך"

    "המג"ד מתצפת על האזור, לוחמי ימ"מ עוקבים גם הם. יש תחושה שהאירוע עכשיו בשליטה, ולשטח מגיעים עוד כוחות מיומנים ופיקוד בכיר יותר. אבל זה לא נגמר. פתאום אני שומע בקשר דיווח נוסף: '200 מטרים דרומה יש מכונית הפוכה, לא ברור אם יש בה אנשים'. 'אנחנו חייבים להגיע לשם', אני אומר למג"ד. 'יש הוראה מפורשת של המח"ט לא לצאת לשם', הוא משיב, 'בשטח מסתתרים צלפים וזה שטח נחות'. אנחנו מגיעים לדין ודברים בינינו, ואני מחליט לקחת סיכון ולרוץ בעצמי.

     

    "אני פותח בריצה, המג"ד והכוח מחפים עלי בירי. אני מגיע למכונית הפוכה, רואה אזרחית קשורה בחגורת בטיחות שתופסת אותה באוויר". האשה, אסתר לוי, ישבה לצד בעלה יוסף, שכבר לא היה בין החיים. "'תהיי רגועה', אני אומר לה, 'אני רופא, באתי לחלץ אותך'. ניפצתי את השמשה הקדמית ונכנסתי למכונית, שחררתי את חגורת הבטיחות שלה, היא נפלה עליי. זחלתי יחד איתה מתחת לאוטו. המג"ד הגיע עם אלונקות ונשאנו אותה ואת גופת בעלה לצד הדרך, לשטח יותר מוגן. בזמן החילוץ היה ירי אבל אני לא יודע אם ירו עלינו. הייתי כל כך ממוקד, כל כך מתוסכל וזועם שאני לא יכול לתת טיפול רפואי מלא בלי ציוד מתאים, שלא שמתי לב למתרחש.

     

    "היה קשה להתקרב לאוטובוס, אבל החלטתי לסרוק מסביב" (צילום: אייל ברלבק) (צילום: אייל ברלבק)
    "היה קשה להתקרב לאוטובוס, אבל החלטתי לסרוק מסביב"(צילום: אייל ברלבק)

     

    "הדקות הראשונות בטראומה הן דקות קריטיות, הן שיקבעו אם הפצוע יחיה או ימות. היה לי חשוב להגיע לפצועים מיד, כי ידעתי שאם נחכה הם עלולים למות. ראיתי שהאישה סובלת מפגיעת כדור בכתף שמאל שיצא מהשכמה השמאלית. היה לה מזל גדול, אם היה פוגע סנטימטר הצידה, היא הייתה מתה. היא הייתה בהכרה, וסיפרה שמחבל חיכה להם מאחורי עמוד פתאום פתח באש. נתתי לה טיפול ראשוני והעברנו אותה לאמבולנס שדהר ליוספטל.

     

    "הלוחם מת לי בידיים"

    "האמבולנס נסע, היריות נפסקו, והמתח הגדול שאחז בי, פתאום השתחרר. הרגשתי עייף מאוד. מצאתי גומחה בסלע וניסיתי לישון, להוריד את מפלס החרדה. בקושי עצמתי עין לרגע ופתאום נשמע צרור יריות על הכביש, הכדורים ניתזו וחלפו סנטימטרים מראשי. קפצתי בבהלה, ושוב שמעתי צעקות: 'רופא! רופא! יש פצוע!'.

     

    התמונה האחרונה של פסקל אברהמי (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון) (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)
    התמונה האחרונה של פסקל אברהמי(צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

     

    "אני מסתתר מאחורי אמבולנס, לידי קצין וחייל שמסתתרים גם הם, והיריות לא פוסקות. 'חייבים להגיע לפצוע', אני אומר לקצין. 'לא! זה מארב!', הוא קורא, 'הראשון שירים את הראש יקבל כדור מצלף'. אבל אני יודע שלא אוכל להשאיר את הפצוע מדמם בצד השני של הכביש.

     

    "'אתה בא איתי?' אני שואל את החייל לידי. 'לא', הוא משיב. החיילים קיבלו פקודה: יש חשד שיש פה מארב ומנסים לחטוף חיילים. החשש שלהם מובן, אבל לי היו פקודות אחרות. 'אז אפשר לפחות את הקסדה שלך?' אני שואל את החייל. הוא משיב בחיוב, מסיר מראשו את הקסדה ומעביר אותה אלי.

     

    "אני פונה לקצין: 'אני רץ, אתה איתי?' הוא מסכים, ואנחנו מתחילים לספור בלחש: 'שלוש, שתיים...' ב'אחת' אנחנו פותחים בריצה – חוצים את הכביש תוך כדי ירי. על האדמה מוטל לוחם הימ"מ שנפצע מירי (רנ"ג פסקל אברהמי – ר"מ), הפציעה שלו קשה. אנחנו מתחבאים מאחורי מסתור טבעי יחד עם הפצוע, מנסים לעשות החייאה. 20 דקות של ניסיון להנשים אותו לא צולחות, הוא מת לי בידיים. כאב איום חולף לי בגוף. אתה עומד ליד בנאדם, מנסה להציל אותו והוא מת לנגד עיניך. זו תחושה איומה".

     

    ברכת הגומל

    גם לאחר ששב אייל למקום מבטחים, לאשתו הטרייה ולביתו,

    המראות הקשים לא עוזבים אותו. "עברו בקושי יומיים, אבל אני לא מצליח להתאושש ממה שעברתי. לא מאמין שהייתי שם, שהייתה לי הזכות לטפל בפצועים ולהציל חיים, שאני נשארתי בחיים. כבר יומיים אני מנסה לעכל את מה שהיה שם. אני יודע שעזרתי להציל אשה מהתופת אבל גם שאדם מת לי בידיים. אולי הצלחתי לנסוך מעט ביטחון בחיילים שהיו שם, זה מנחם אותי.

     

    "הייתי בצבא ביחידה קרבית. הייתי בלבנון, הייתי בעזה. זה מטורף, להיות באירוע כזה דווקא כאזרח. זו לא סיטואציה סטרילית כמו בית חולים. זה בשטח, תחת אש. אני לא איש דתי, אבל אמא שלי כבר ברכה עבורי ברכת הגומל".

    פורסם לראשונה 20/08/2011 19:40

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    האוטובוס השני שהותקף. "כאן אף אחד כבר לא חי"
    צילום: אייל ברלבק
    דם ברכב. "נזהרתי לא להפוך את הגופות מחשש למלכודן"
    צילום: אייל ברלבק
    ד"ר ברבלק. רק חזר מהחתונה
    צילום: עידו ארז
    כתמי דם על הבגדים. בדרך לשדה התעופה
    צילום: אייל ברלבק
    האוטובוס השרוף. "לא מאמין שהייתי שם"
    צילום: אייל ברלבק
    מומלצים