טריידר שו?

"לא נורא" אומרת שלומית, "התור רק באורך קילומטר, מסביב לבלוק וזהו! חוץ מזה, אני חייבת מלפפונים פרסיים. חייבת!!" - "בחייך שלומית רק בשבוע שעבר הכרזתי בריש גלי על זה שאני לא עומד יותר בתורים, ועכשיו את רוצה שנחכה שעה וחצי בשביל ארבעה מלפפונים? אפשר פשוט ללכת לירקן ממול. גם שם יש מלפפונים" – "אבל הם לא פרסיים!" – "נו באמת, הם בדיוק אותו דבר, מלפפונים קטנים כמו בארץ, פרסיים או לא פרסיים".

הרי ידוע לכולם שטריידר ג'ו מוכרים את אותם המלפפונים בדיוק. הם מגיעים כל יום באותה השעה, באותה המשאית ובאותו הארגז, רק שבתוך הזה שמגיע לטריידר ג'ו יש איור משעשע של פצלוחה אריסטוקרטית, והמלפפונים ארוזים בנייר צלופן על כרית אגרונומית. בתוך הארגז שמגיע לירקן, יש, נו, מלפפונים.

לא ברור מה יש לניו-יורקרים עם טריידר ג'ו, כאילו, כולה סופר?! נכון גם לישראל יש את השגעונות שלה, אבל בכל זאת לא תמצאו שם סטודנט לאומנות עם עגיל באוזן וקעקוע באף שעובד ברמי לוי. בכלל, למה לעזאזל מישהו חושב שלעבוד בסופרמרקט זה אחלה? הייתם פעם בחוף המערבי? טריידר ג'ו זה כמו המארשל של הול-פודס. מי שעובד שם בטריידר ג'ו הגיע לתחתית החבית, זו תחנה אחרונה לפני הומלס.

וכאן? הרים של היפסטרים מתדפקים על הדלתות האוטומטיות, מתחננים להסתובב עם סכין יפנית בכיס האחורי ולנפנף בדגל האדום של הקופה כאילו היה דגל המהפכה. עבודה בתור זה שכותב את המחירים בגיר עם הצללה הפכה לפיסגת השאיפות של כל סקיני ג'ינס מווילאמסבורג, שלא לדבר על חלומו של כל שף – הוצאת הדוגמיות מהמיקרו והגשתם על מגשית בתוך כוסות נייר מיניאטוריות.

תמיד זה נשמע הרבה יותר טוב ממה שזה. "מנת היום: חציל טוסקני חרוך ברוטב איגלובסה אפריקאית וחרובים". בפועל מה שמקבלים זה שליכטה שחורה עם אופציה למלריה. ברצינות. מה שטריידר ג'ו יודעים לעשות שאף סופר אחר לא יודע זה למתג. הרי לכל רשת יש קו מוצרים עם חותמת עצמית. אבל בשעועית ברוטב אדום של שופרסל אין קורטוב מהקסם באריזת "תבשיל שעועית הכפר עם נגיעות פרחי התפוד".

המקרוני-אנד-צ'יז הופך להומי-פסטה עם אייג'ד צ'דר, הקאפ-אוף-נודלס נהיה "פד-תאי תיאלנד בניחוח בוטנימי", אבל זה לא ממש משנה, כי טריידר ג'ו או לא, כל דבר שההכנה שלו דורשת מים חמים ומיקרו יוצא בטעם קיא עם טאץ' תירס.

וכך, כל פעם שאנחנו מחליטים לחסוך באוכל אמיתי ויקר, נשים פעמינו לכיוון טריידר ג'וס עם רשימת הקניות ונצא עם סל קניות ענק, בחצי המחיר, אבל בלי שום קשר למה שבאמת היינו צריכים לקנות. כי אין בטריידר ג'ו אוכל של אנשים. רשימה של מוצרים בסיסים לבית כמו לחם לבן, מלח פלפל, קמח, חלב, הופכת ללחם ללא-גלוטן של יחזקאל 4:9, מלח הימלאי ורוד, גריגרי פלפל עם שושנים ולבנדר, בלילת בננה ברד וסוי-דלישס. אז מה אם כל זה עולה 3.42 ? אני לא רציתי את המוצרים האלו!

וכמובן שהתור, הו התור. ולא רק תור אחד. שני תורים! כמובן שלפני כל קנייה אני בודק קודם את מצב התור. במדינה מתוקנת, תור לסופר צריך לכלול אמא חד-הורית, אזרח ותיק ואיזה ילד עם קרטיב. במדינת טריידר ג'ו צריך טמבל עם דגל שיעמוד ליד הלחמים ויגיד לך שהתור מתחיל כאן, אז אין מצב שאתה קונה גלידה ולא יוצא מהחנות עם מילקשייק. זוכרים שפעם היה אחד אקספרס ואחד רגיל? גם את זה לקחו לנו. והכי גרוע, בסוף התור מחכה לך איזה מעצבן עם חישוקים באוזניים שמתחיל לעבור איתך על המוצרים שקנית ולספר כמה שהוא אוהב את זה ואת זה ואיזה כיף היה עם שישיית הבירה הזו בסופ"ש על הגג בווילאמסבורג במסיבת טכנו-פוף אינדסטריאל מלייבלים שיצאו בשבוע האחרון של חורף 83'.

"שקיות פלסטיק בבקשה", אני אומר לצדקן ישר בלבן של העין. הוא כמעט חוטף התקף לב מההכרזה הכי קשה ששמע מאז הפעם ההיא שאזל מלאי האייפון 4. "כן, כן, נו כבר, אני לא רפובליקאי אונס סביבה. יש לי חתולה והקקי שלה לא אוהב פּייפּר בגס. ואולי לפני שאנחנו מדברים על מצב שקיות הפלסטיק שלי, בוא נדבר על עגבניות השרי עטופות-אחת-אחת שמכרת לי כרגע? יש שם מספיק פלסטיק בשביל לחנוק להקת שקנאים ובכלל מי אתה שתשפוט אותי? שמת לב מה אתה לובש לעבודה? חולצות הוואי!!"

אז תקשיב לי טריידר ג'ו ותקשיב לי טוב, לא אכפת לי שאתה מסתובב בכל העולם ומביא לנו לברוקלין שלל מטעמים אקזוטיים להכנה מהירה כי הגיעו מים עד נפש! רגע מה? כמה מים מוגזים בטעם רסברי-ליים? 50 סנט? איפה מתחיל התור?