שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    עבורה, נישואים הם טבעת חנק

    אחרי שראתה את אמא שלה סובלת כאישה עגונה במשך שנים, היא לא מוכנה לעבור ברבנות בדרך להקמת משפחה. נשים אחרות חולמות על היום הזה, אבל כשבן זוגה שלף טבעת, הוא עורר אצלה התנגדות

    מוצ"ש, 20:30. צלצול טלפון מנתק אותי מחדשות השבוע. מעברו השני של הקו נמצאת אביגיל (שם בדוי), חברה טובה. אני מתעניינת בשלומה. "רבתי עם דודי (שם בדוי). הרגע חזרנו מהצימר בצפון, הוא הציע לי נישואים", היא מספרת בשטף.

     

     

    במקרים רגילים בהם חברות מספרות על איחודן העתידי עם בחירי ליבן אני משתתפת בשמחתן, אבל אביגיל היא לא מקרה רגיל. "או-או" אני מתיישבת על המיטה וסוגרת את הטלוויזיה, המקרה הזה מצריך הרבה ריכוז. "אז מה ענית לו?"

     

    "מה עניתי לו? בדיוק מה שהוא ציפה, שאני אשמח להקים איתו משפחה אבל אני לא רוצה להתחתן. כל הדרך הביתה בקושי דיברנו. הוא ממש מאוכזב ממני". "ממה יש לו להיות מאוכזב, הרי כבר דיברתם על הנושא כמה פעמים" אני משיבה לה.

     

    "נכון, הוא יודע בדיוק מה אני חושבת על כל העניין הזה של חתונה, בערך מהרגע שהתחלנו לצאת. ובכל זאת הוא הגיב באכזבה כשסירבתי לו. זה כאילו שהוא לא מכיר אותי ואת העבר שלי. הוא מתעלם מהעניין לחלוטין!"

     

    אביגיל היא בת למשפחה חד הורית. כשהיתה ילדה הוריה נפרדו וניהלו מלחמת גירושים מכוערת ביותר, גוג ומגוג של ממש. אביה סרב לתת גט לאמה שנותרה עגונה במשך כמה שנים. לבסוף ההורים התגרשו, אבל המערכה הותירה באביגיל ובהוריה צלקות ומשקעים רבים, וראייה צינית וקרה בכל הנוגע לנישואים.

     

    "אין מצב שאני מגיעה לרבנות, אני לא הולכת לעשות את הטעות שההורים שלי עשו". "לא כולם מסיימים כמו ההורים שלך", אני מציינת. "נכון, אבל הרבה יותר מדי. הסטטיסטיקות לא לטובתנו, גם לא המציאות או הרבנות. אני רוצה להקים משפחה עם דודי, אבל לא אסתכן בלהיות קשורה למישהו עד שאיזה רבי יחליט שאני יכולה להתגרש". היא פוסקת בהחלטיות.

     

    הוא מבטיח שגם אם ניפרד, לא אהיה עגונה

    המצב של אביגיל לא פשוט. מצד אחד, אפשר לומר שהראיה שלה פסימית ולא רומנטית, שהיא לא זורמת, שהיא עקשנית, ואולי אפילו כורה בור ליחסיה עם בן-זוגה כאשר היא מלכתחילה חושבת מה יקרה אם יתגרשו.

     

    בשבילו זו הצהרת אהבה, בשבילה זה תמרור אזהרה  (איור: יוני זאבו ) (איור: יוני זאבו )
    בשבילו זו הצהרת אהבה, בשבילה זה תמרור אזהרה (איור: יוני זאבו )
     

    מצד שני, היא צודקת. אנו חיים במדינה כזאת שאין בה הפרדה בין דת ומדינה, וכל זוג נשוי, גם אלו שהתחתנו בטקס אזרחי או רפורמי, ייאלץ לעבור ברבנות אם יחליט להתגרש. ולמרבה הצער, אחוז המתגרשים הולך וגדל, כך שאי אפשר שלא לחשוב על מצב של גירושים.

     

    את רוב הילדות מגדלים על ברכי התפיסה שיום חתונתן יהיה היום המאושר בחייהן. אביגיל חוותה חיים קצת פחות פסטורליים, ולמדה שאושר משמעותו לזכות מחדש בחופש ועצמאות שנגזלו. "אותי לימדו שהימים המאושרים בחייה של אישה הם אלו בהם ילדיה נולדים והיום בו היא נפטרת מבעל שלא נתן לה ללכת", היא מסבירה.

     

    אני תוהה איך בן זוגה של אביגיל לא מצליח להבין את המקום ממנו היא באה. "הוא מבין את התחושות והחששות שלי, ויודע כמה אני נגד הממסד הזה. הוא מבטיח כל הזמן שאין לי מה לדאוג, שלא נתגרש, ושגם אם משהו כזה יקרה, הכל יעבור חלק ואני לא אהיה עגונה, שיהיה בסדר.

     

    "הוא מסכים איתי בכל הנוגע לנישואים ברבנות, אבל אומר שהמסורת חשובה להורים שלו שממש לוחצים בעניין. וכשבכל זאת סירבתי לו הוא עשה לי סצנה. הוא אמר שאם הוא היה חשוב לי הייתי מוותרת ומסכימה להתחתן איתו" מסבירה אביגיל.

     

    למה ההורים חייבים להתערב?

    כשאני מקשיבה לטיעונים של דודי, אני מתרעמת. ההבטחות שלו לאביגיל לא באמת שוות הרבה. מי יכול להבטיח איך יהיה האדם לו אנו נישאים בעוד 20 שנה? סביר להניח שזה לא יהיה בדיוק אותו אדם. ומה אם דודי יהפוך להיות כמו אביה של אביגיל, איזו ערובה יש לה שמשהו כזה לא יקרה?

     

    בנוסף, משפחתו לוחצת עליו להתחתן, אבל כמו שהם רוצים, על פי המסורת. לא ברורה לי ההתערבות של הורים ביחסים של הילדים שלהם עם בני זוגם ובניהול חייהם. ויותר מזה, לא ברורה לי הכניעה של ילדים לתכתיבי הוריהם. מי חי את החיים שלנו - ההורים שלנו או אנחנו?

     

    הכוונות טובות, אבל מעמידות את הזוגיות שלהם בסכנה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    הכוונות טובות, אבל מעמידות את הזוגיות שלהם בסכנה(צילום: shutterstock)

     

    ונניח שאביגיל תתרצה ותסכים להתחתן עם דודי כמו שההורים שלו רוצים. מה יהיה הלאה? האם הם יקבעו גם היכן דודי ואביגיל צריכים לגור, איך אביגיל צריכה להתלבש או במספר הילדים שהזוג צריך להביא ובאופן חינוכם?

     

    והדבר הגרוע מכל שאני לא מבינה, הוא ההתנהגות הכוחנית של דודי, הסצנה שהוא עשה לאביגיל והטענה שלו שהיא צריכה לוותר בשל אהבתה אליו. הוא חוטא בדיוק באותו אופן, גם הוא לא מוותר למען אהבתו אליה. ההבדל ביניהם, כפי שאני רואה אותו, הוא שאביגיל לא מוכנה לוותר בשל ניסיון חייה וחוויותיה השליליות, בעוד דודי מתעקש כי הוא חושש להתעמת עם הוריו והקפריזות שלהם.

     

    אביגיל ואני משוחחות דקות ארוכות. בהתחלה נראה שהיא החליטה, אבל היא עדיין מהוססת. אני תומכת בעמדתה, אך משתדלת לא להתערב יותר מדי, כי מדובר בהחלטה גורלית אותה עליה לקבל לבד. עם זאת, אני מקווה שהיא תהיה אותה אביגיל שאני מכירה: נחושה, עצמאית בדעותיה וחזקה. שתדע להבחין בין מה שטוב ומה שרע לה ושתהיה נאמנה, ראשית כל, לעצמה.

     

    המייל של אלינור

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    היא לא מוכנה לעשות את זה
    צילום: shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים