אורה ערמוני: "בלילות החשוכים, שירים נכתבים"

בלילות חשוכים

יוֹרְדִים הַשָּׁמַיִם חֶרֶשׁ מִמְּרוֹם שִׁבְתָּם

אֶל הָאֲדָמָה הַנִּפְתַּחַת לִקְרָאתָם.

אַוְרִירִי וְצוֹנֵן מַגַּע הָרָקִיעַ

וּמַגַּע הַקַּרְקַע חַם וְדָשֵׁן.

מִי הַמּוֹלִיד מִי הַיּוֹלֵד

וְאֵי בַּלֵּילוֹת הַחֲשׁוּכִים

שִׁירִים נִכְתָּבִים

בְּאוֹתִיוֹת שֶׁל טַל וּמָטָר

וְקִדּוּשׁ לְבָנָה

מַפְצִיר חֶרְמֵשׁ הַיָּרֵחַ.

הָעוֹלָם נִרְגַּע

התחזית: Windy

מִמַּלְתְּעוֹת עִדָּן אַחֵר מְגִיחוֹת רוּחוֹת הַפֶּרֶא

מִתְפַּקְּעוֹת מֵחָרוֹן

שֶׁנֶּאֱצַר בָּהֶן בְּאֵין מוֹצָא

בְּכָל קֶרֶן רְחוֹב

רוּחוֹת רְפָאִים מַפִּילוֹת אֵימָה עַל עוֹבְרִים וְשָׁבִים

וְאֵין לָהֶם אֲחִיזָה

רַק יֶלֶד אֶחָד קָטֹן

לְבַדּוֹ

בְּעֵין הַסְּעָרָה

מוֹחֵא כַּפַּיִם לְכָל הָרוּחוֹת

וְשׁוֹרֵק: אֲנִי צִפּוֹר אֲנִי צִפּוֹר אֲנִי צִפּוֹר

"בערפל הזה העוטף אותי אני לא רואה ממטר" (צילום: shutterstock)

הקיום כמטאפורה

בַּעֲרָפֶל הַזֶּה הָעוֹטֵף אוֹתִי אֲנִי א רוֹאָה מִמֶּטֶר.

זֶהוּ עִוָּרוֹן קִיּוּמִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְ,

זוֹ אֵינָה מֶטָאפוֹרָה.

כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְהַלֶכֶת עַל הַגְּבוּל הַדַּק

זֶהוּ אָבְדָן שִׁוּוּי מִשְׁקָל קִיּוּמִי.

כַּאֲשֶׁר אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל הַגָּדֵר

נֶהֱדֶפֶת עִם כָּל רוּחַ

זֶהוּ אָבְדָן כִּוּוּן קִיּוּמִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְ,

זוֹ אֵינָה מֶטָאפוֹרָה.

הַהִדַּרְדְרוּת בַּמִּדְרוֹן

מֵרֹאשׁ הָהָר הַתָּלוּל שֶׁלִּי

הִיא פַּחַד קִיּוּמִי,

אֲבָל בַּחֹרֶף הַגָּשׁוּם הַזֶּה

כְּשֶׁהָרֹאש שֶׁלִּי בַּעֲנָנִים

וְרֵאוֹתַי נוֹשְׁמוֹת אֲוִיר פְּסָגוֹת,

זֶהוּ אֹשֶׁר קִיּוּמִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְ,

וְזוֹהִי גַּם מֶטָאפוֹרָה.

השירים לקוחים מספר שיריה הרביעי של המשוררת אורה ערמוני, "שנית הים לא ייבקע", העוסק ביופיו של הטבע הגלילי על גילוייו החיצוניים ונסתרותו הרוחנית, לבין הוויית חייהם של היושבים על גבולה המאיים תמידית של ארץ הלבנון.ערמוני, ילידת רעננה (1938) הגיעה למלכיה עם גרעין המחנות העולים ב-1957. היתה מורה ומחנכת, וכן עורכת וכתבת בעיתונים "ידיעות הקיבוץ" ו"על הצפון".