גבולות הטיעון הפיזיו-תיאולוגי: בלי אינסוף, בבקשה

עליונות הגישה המדעית על המוסכמות המסורתיות

ואכן, הדת והמדע מתקיימים בעולמות שאין להם הרבה מהמשותף, למעט השימוש בשפה טבעית לצורך הצגת הטיעונים. ואנו כבר למדנו עד כמה השפה הזאת בלתי אמינה וניתנת למניפולציות פרדוקסליות. משנתו של מיכאל אברהם ראויה, במיוחד בישראל של המאה ה-21, להערכה ולביקורת רצינית משום שהוא, למיטב ידיעתי, הראשון בין המאמינים בהנחות היסוד של היהדות האורתודוקסית, שמוכן לקבל את עליונות הגישה המדעית על המוסכמות המסורתיות בכל מקום שהוא רואה סתירה בין השתיים.

לפני שאמשיך כדאי לברר במקצת את המשמעות של המילים בהן אנו משתמשים בוויכוח הזה:

• דת: מערכת ערכים והתנהגויות שנועדה לתת מענה למספר צרכים פסיכולוגיים וחברתיים. בין הראשונים אפשר למנות את הצורך של מרבית האנשים להאמין במשהו "עילאי" יותר מסיפוק צורכי הגוף הביולוגי; לקבל תשובה כלשהי לשאלה למה הקיים קיים והאם לקיום שלנו כבני אדם יש משמעות מיוחדת; לבסס את תחושת המוסר, ההבדל בין טוב לרע, על יסודות שאין לפקפק בקדושתם; וכדומה. בין האחרונים ראוי לציין את עוצמת הדת בהשלטת סדר חברתי; הגנה על מוסדות שלטוניים והיררכיות סמכותיות; גיוס כוחות חברתיים למטרות משותפות ויצירת הבחנות ברורות בין "אנחנו" ל"הם". להשגת יעדים אלה על הדת להתבסס על ממסד, שהאתגר הראשוני שלו הוא להתקבל כסמכות עליונה בכל הנוגע לאמונה.

• אמונה: פרדיגמה מחשבתית שמאפשרת לממסד הדתי להציג כעובדות בלתי מעורערות טענות שונות התומכות ביעדיו. האמונה בקיום האל היא רק אחת מטענות אלה. מודל קוסמולוגי, נרטיב היסטורי, משנה סדורה בענייני מוסר ומסכת חוקי התנהגות פרטניים אמורים לתמוך בביטויים פורמליים של האמונה - אך בניגוד לקיום האל הם לא יכולים לטעון לחסינות מפני ביקורת מדעית. המדע לא יכול להפריך את הטענה שיש אלוהים עבורו קיומנו משמעותי (והרי אין לנו מושג באיזה קריטריונים האל מודד משמעות), אבל הוא כן יכול לעורר ספקות בנוגע לסיפור המבול או לצורך בהפרדה בין בשר לחלב.

• מדע: פרדיגמה מחשבתית אלטרנטיבית לאמונה, שמנסה לתאר את המציאות כמערכת סגורה של חוקים (ניסוחים מתמטיים של הקשרים), תצפיות (מדידות כמותיות של גדלים הנחשפים בתופעות הטבע), כללי היסק (לוגיקה פורמלית המיושמת על המודל המתמטי) - ועקרונות מתודיים להכוונת העבודה היומיומית של המדען. בעוד הפילוסופים של המדע שואלים את עצמם האם מערכת החוקים וכללי ההיסק מהווים מערכת שלמה וקונסיסטנטית במשמעות הלוגית, כך שמותר לסמוך על תוצאות תיאורטיות כהסברים "הגיוניים", המדען המצוי מתעניין בדיוק התצפיות ובאמינות המתודה. "מדע זה מה שהמדענים עושים", הסביר Paul Feyerabend בתגובה לטענה שתיאוריה מסוימת אינה "מדעית" משום שאינה עונה לקריטריון הידוע של הפילוסוף פופר, שכדי להיחשב כמדעית עליה להיות ברת הפרכה.

תשאירו את ה-Common Sense בחוץ

בנקודה זו חשוב לציין שאין ההסבר המדעי מתיימר להיות "הגיוני" במושגי Common Sense. ההיגיון היומיומי שלנו עוצב, במהלך האבולוציה, לחזות התפתחויות עתידיות על סמך ניסיון העבר כפי שנקלט על ידי החושים הביולוגיים שלנו. אלה, כמובן, הותאמו לצורכי ההישרדות במלחמת הקיום בערבות מזרח אפריקה. ה-Common Sense, שעד למהפכה המדעית לא הכיר בקיומם של מיקרו-אורגניזמים, אטומים וקרינה אלקטרומגנטית - העצמים הבלתי נראים ובלתי מוחשיים שבמרכז המדעים "הקלאסיים" – בוודאי שאינו יכול לספק לנו תובנות לגבי מרחבים בעלי יותר מ-3 ממדים, מה קורה כאשר גודל פיזיקלי כלשהו חורג מעבר לגבולות המדידה שהמכשירים שלנו מסוגלים לכמת, או מה המשמעות של מושגים כמו "ריבוי יקומים", "ריבוי היסטוריות", "חומר אפל" או "אנרגית הוואקום".

הסבר מדעי הוא מודל חשיבה פורמלי, שטוען ליכולת חיזוי לגבי אירועים שעוד לא התרחשו או לגבי תגליות עתידיות של מה שכבר קרה אך עדיין לא נחשף לתצפית שלנו. מודל זה כולל מערכת אקסיומטית של גדלי יסוד - מסה, כוחות, תנועה, מטענים ומספרים קוואנטיים אחרים - שיטות למדידה כמותית של הגדלים האלה בתצפיות שונות, ומערכת לוגית-מתמטית לעבודה תיאורטית שאמורה להראות איך התצפיות מתייחסות זו לזו (רצוי בעקיבות).

המערכת הלוגית הרלוונטית אינה משקפת Common Sense אלא מוגדרת על ידי הפורמליזם של המתמטיקה בלבד. לכן לא מפליא שמדענים דגולים בכל הדורות שאלו את עצמם, מדוע הטבע בכלל מציית לפרדיקציות של המתמטיקה האנושית? (בניסוח של יוג'ין וויגנר, Wigner, מבכירי הפיזיקאים של המאה הקודמת, The Unreasonable Effectiveness of Mathematics in Natural Sciences) או במילים אחרות, מדוע אפשר לנסח את הקשרים בין תופעות טבעיות בשפת הלוגיקה האנושית.

אלוהים לא משחק בקוביה

הפער הזה בין Common Sense לתוצאות "לא הגיוניות", הנגזרות מפיתוח מתמטי של מודל פיזיקלי, בולט במיוחד בתורת הקוואנטים. לא אנסה אפילו להתחיל להסביר את התיאוריה הזאת בשפה לא מתמטית, משום שטובים וחכמים ממני כבר הרימו ידיים. "מי שחושב שהוא מבין את תורת הקוואנטים לא מבין אפילו את מה הוא לא מבין", אמר פעם ריצ'רד פיינמן, פיזיקאי שמעטים משתווים לו בתרומתו לתורה הזאת - או לכושרו להסביר דברים מורכבים בשפה לא מקצועית. די אם אזכיר את שורש ההתנגדות של איינשטיין לתורת הקוואנטים, התנגדות "פילוסופית" שנוטים לסכמה בביטוי האהוב עליו, "אלוהים לא משחק בקוביה".

לאיינשטיין, שלא היה דתי במושגים המקובלים, לא הפריע שאלוהים ישחק בקוביה או יעסוק בכל תחביב אחר. הוא בדרך כלל השתמש בביטוי "הזקן" (לא "אלוהים") כדי להביע את אמונתו, שהטבע נשלט על ידי חוקים שהמוח האנושי מסוגל להבין. הוא עשה שימוש אירוני במילה אלוהים כדי "להאניש" את הטבע, כמו באמרה אחרת שלו "מתוחכם הוא האל, אך לא מרושע" (Subtle is the God but he is not malicious). מה שהפריע לו בתורת הקוואנטים היא שבירת הפרדיגמה הקלאסית: התנהגות לא דטרמיניסטית ברמה המיקרוסקופית, חוסר וודאות אינהרנטית (לא רק חוסר יכולת למדוד גדלים מסוימים בדיוק מוחלט) - ובעיקר הפעולה הלא מקומית של החוקים כפי שהיא מתבטאת בתופעת "ההסתבכות" (Entanglement) של מצבים קוואנטיים.

הפילוסופים מפטפטים, והשיירה עוברת

ככל שמוחו של איינשטיין היה פתוח להמצאת פרדיגמות חדשות (כמו יחסות הזמן והתעקמות המרחב בהשפעת מסות), הוא לא הסכים לוותר על העקרונות הנ"ל. הגאון המבוגר התנגד, והמדענים הצעירים פשוט התעלמו מהתנגדותו, כי במדע אין סמכות אבסולוטית. אין לקדש את הפרדיגמה כי מה שנכון לעשות הוא לעבוד עם המודל שמבטיח תוצאות. הבסיס הפילוסופי אולי לא מספק, אבל כבר מזמן לא מתחשבים יותר מדי בדעתם המזוככת מלחצי הצורך להביא תוצאות.

כפיזיקאי מקצועי, מיכאל אברהם בוודאי מכיר את הדברים האלה ואף נתן לעצמו תשובות שאינן מאיימות על אמונתו. ואכן, בין המדענים, הפיזיקאים הם אלה שהכי פתוחים לגשר בין דת ומדע, בדרך כלל הודות לקלות היחסית של הפרדת תחום ההתמחות שלהם מצורת החיים בה הם בחרו. מיכאל אברהם לא מתווכח עם עמיתיו הפיזיקאים החילוניים, שבעצם אומרים "לא מעניין אותנו מה הפילוסופיה מאחורי המודל שאתה מציע, מספיק שתוכיח כי הוא לוקח אותך לתוצאות טובות יותר או כאלה שאי אפשר כלל לקבלם במודלים המסורתיים". אם האמונה באלוהים תאפשר לו לחשב בדיוק את המסה של "בוזון הייגס", לאף אחד לא יהיה אכפת אם הוא מצא את הרמז בזוהר או שהדבר נגלה לו במהלך מדיטציה טרנסצנדנטלית. השאלה היחידה שתישאל היא, האם אפשר באותה מתודה לענות על עוד שאלות פתוחות.

ווכחן חסר תקנה

כפילוסוף חובב, מיכאל אברהם בחר בריצ'רד דוקינס כדחליל קש. למעשה, דוקינס בחר בעצמו להיות הדחליל של תורת האבולוציה, למשוך אש ותשומת לב כדי להסבירה להמון הנבער. דוקינס אינו מדען דגול, גם לא בתחום ההתמחות שלו, ביולוגיה. הוא ווכחן חסר תקנה, סופר מדע פופולרי מוכשר ופרובוקטור חיובי. הקתדרה שלו באוקספורד נושאת את הכותרת "הסברת המדע לציבור הרחב", לא בדיוק ההגדרה האופרטיבית של מדען עובד. לא רק מיכאל אברהם מתווכח עם דוקינס ולא מוכן לקבל אותו כאותוריטה מדעית. גם ביולוגים דגולים, כמו ארנסט מאייר, אולי גדול התיאורטיקנים של האבולוציה במאה ה-20 - ואתאיסט מובהק - מוצאים פגמים מתודיים בתיאוריות החביבות על דוקינס, כמו "הגן האנוכי".

מיכאל אברהם משתמש ב"תער של אוקהם" כדי לגלף את אמונתו. מעבר לכל הררי המילים ופלפולי הפילוסופיה הקנטיאנית, הוא אומר בפשטות שהאמונה באל היא התשובה הפשוטה ביותר לשאלה הקוסמולוגית שמטרידה לא מעט מדענים: איך קרה שהיקום המוכר לנו, מערכת מורכבת של חוקי טבע וקבועים פיזיקליים שהסתבכותם הסטטיסטית קטנה מכל מה שבאפשרותנו לדמיין, "מכוון" היטב לצורך היווצרות חיים אינטליגנטיים על כדור הארץ? הטיעון האנתרופי, שאומר בעצם: "עובדה, אנחנו כאן, סימן שההסתברות אינה אפס. אנחנו רק לא יודעים כמה יקומים עקרים התקיימו לפני או במקביל ליקום שלנו", לא מקובל עליו כמשכנע. נכון, זה גם לא היה משכנע את עמנואל קאנט, אבל זה כן משכנע את סטיוון ויינברג, שמוותר על הכבוד להיקרא פילוסוף ומסתפק בפרס נובל לפיזיקה.

התער הכהה של הנזיר מימי הביניים

התער של אוקהם הוא הכלי הפילוסופי הכהה ביותר בתולדות המחשבה המדעית. הוא לא מסביר דבר ורק נותן לאנשים שטוענים למונופול על ה-Common Sense אפשרות להמשיך בוויכוח. לדוגמה, ההנחה על קיום האתר (המדיום חסר המסה שממלא את המרחב ופוטר אותנו מעונשו של הוואקום) היא הרבה יותר פשוטה ואינטואיטיבית מתורת השדה האלקטרו-מגנטי, הקלאסית או הקוואנטית. אך המדע לא מסתפק בפשטות אלא דורש אבחנה - להראות איך ההנחות שלנו מחייבות תוצאות נצפות ושוללות את מה שכנראה (סטטיסטית) לא יכול להיות.

אלוהים לא עונה למפרט הזה. ההנחה הפשוטה אודות קיומו יכולה להסביר הכל אבל לא להראות מה יכול להיות ואכן קיים ומה בלתי אפשרי ולכן לא היה ולא יהיה. לכל היותר, המאמין יכול לתת הסברים בדיעבד, שמשמעותם: "אני יודע שכך רצון האל כי זה מה שקרה". ואל תשאלו אותו מדוע רצון האל כולל כל כך הרבה דברים מקוממים, החל ברצח הבל וכלה בתאי הגזים באושוויץ. כי אנחנו לא אמורים להבין את חוכמת האל האינסופית.

האמונה באלוהים יכולה לענות לכל שאלה מעצם היות מושאה אינסופי מכל בחינה שאנו מסוגלים לחשוב עליה. כבר בעבר הרחוק הכירו הפילוסופים את הפרדוקסים האינהרנטיים של המושג אינסוף. במיוחד כאשר אתם מזווגים שלילה עם אינסוף, כמו בפרדוקס העממי "האם אלוהים יכול ליצור אבן שהוא לא מסוגל להרים". הפרדוקס הזה, בניסוח מתוחכם יותר, רובץ ביסוד משפט אי השלמות של גדל (Kurt Godel), אם כי צריך להחליף את האל בתורת המספרים ואת האבן בטענה שצריך להוכיח או להפריך. מסיבה זו עצם הגדרת האל כישות בעלת תכונות אינסופיות די בה כדי לפסול את הרלוונטיות של המושג בהסברת המציאות שאנו חווים, בה אין אף אינסוף אמיתי.

האינסוף מאפשר הכול ולא מסביר דבר

כי אם מקבלים את ההנחה, למשל, שהזמן נמשך אחורה לאינסוף, אי אפשר להתנגד לטענה האנתרופית ולא משנה כמה קטן הסיכוי שבין אינספור יקומים אפשריים יהיה אחד שמכוון בדיוק לצרכינו הביולוגיים. אותו תער שנתן מקום לאלוהים ייתן מקום לכל המצאה שתתבסס על הנחת האינסופיות. זמן אינסופי או מרחב אינסופי, Megaverse של ליאונרד סוסקינד (Susskind) או "אינפלציה אינסופית" של לי סמולין (Smolin), כולם יספקו את התנאים הסטטיסטיים הדרושים להתרחשות אירוע חסר סיכוי כמו חיים תבוניים על סלע בגודל "מתאים" שבמקרה נמצא במרחק "הנכון" מכוכב "בינוני" בפאזה "הנכונה" של מחזור חייו. ומצד שני, כל כירסום באחד מהממדים האינסופיים של האל יביא לקריסת כל מגדל הקלפים הזה בדיוק כפי שדי בתוצאת ניסוי אחד, מאומת היטב, כדי להרוס כל תיאוריה מדעית מקובלת.

ההנחה הדתית (בניגוד לאמונה המופשטת) שאלוהים רוצה מאיתנו התנהגות כזאת ולא אחרת מהווה למעשה כירסום במספר לא קטן של תכונותיו האינסופיות. כי אם הוא רוצה, למה שלא ישליט את רצונו? ואם ברצונו להעמיד אותנו במבחן, למה לו, הרי הוא יודע את התוצאות? ואם הוא רוצה בהתממשות תוצאה אחת ולא אחרת, חזרנו לשאלה אז למה הוא לא משליט את רצונו? אפשר להמשיך כך ברגרסיה לאינסוף, כפי שאפשר להמשיך את הרגרסיה שמיכאל אברהם מעורר במאמריו כשהוא שואל: גם אם האבולוציה יכולה להסביר את המכניזם שהביא אותנו עד הלום, מה מסביר את קיום האבולוציה? או, בפרפרזה על משל השען והשעון, גם אם תסביר לי איך במפעל מסוים מיוצרים שעונים כברירת מחדל מצטברת של אירועים אקראיים, עדיין אני שואל "מי בנה את המפעל ולמה?"

לא המדע ולא הפילוסופיה אינם מסוגלים לענות לשאלות כאלה ומוטב להכיר בכך שהמוח האנושי מסוגל לשאול שאלות שאינו מסוגל לענות עליהן. בניגוד לאלוהים, אנחנו מוכנים לחיות בלי אינסוף. זה בהחלט לא נורא - אפילו מעניין יותר מלחיות באשליית הוודאות שמעניקה האמונה. הספק, כשהוא מחובר לדחף אנושי למצוא תשובה משכנעת, עדיף על המצב בו לכל שאלה יש תשובה מוסמכת הנושאת חותמת של תוקף אינסופי. במיוחד לאור הידיעה שלנו שמאחורי הסמכות הזאת נמצאים אנשים, או פעם היו אנשים, עם כל החולשות האנושיות והמרחק האינסופי שלהם משלמות אלוהית.