הוריקן אירין עפה עלינו בסופשבוע, זורעת הרס חסר תקדים ברחבי ניו-יורק. מדפי המכולות והסופרים נמחקו כליל ומאות אלפי קופסאות שימורים נעלמו מעל פני האדמה. מאגר המים פולנד-ספרינג התרוקן לחלוטין ודירות סטודיו צפופות נרמסו על ידי בקבוקי מים מינרליים. החדשות המקומיות שודרו 24/7 וגרמו לאנשים תמימים דחף עז לתקוע לעצמם כפית בעין. ובלומברג לא סתם את הפה.

וההוריקן? היו לי בחיים נפיחות יותר חזקות מההוריקן הזה. סערה בכוס תה שנדחפה לתושבי העיר עמוק עמוק לתוך הגרון. עכשיו הגיע תורו של ריפלקס ההקאה.

יש לי תסריט חדש לסרט אימה: "שעת החזאים". הסיפור: שלל מטרולוגים מדרג ז' משתלטים על כל ערוצי המדיה והתקשורת ולא מפסיקים לדבר על משקעים. אוי רגע, מרגיש שזה קרה אתמול! זה כאילו שהחזאים כל כך מבואסים על זה שנותנים להם רק 20 שניות להתבטא בסוף מהדורת החדשות והם שומרים כל כך הרבה מידע אקוטי בבטן על אחוזי לחות, עד שפעם בשנה הם הופכים למפלצת תאוות זמן מסך עם נזלת באף ולחץ ברומטרי.

כל כך כעסתי והתביישתי על מה שהלך בחדשות במשך ההוריקן, עד ששקלתי להפסיק לאלתר להיכנס חינם למומ"א עם תעודת עיתונאי. כי מרגע שהתחיל מערך החזאות נונסטופ ידעתי שהולך להיות סופ"ש קשה, ולא בגלל הסופה. היה כמעט בלתי אפשרי לקבל פיסת מידע אמיתית על מה שהולך לקרות והאירוניה היא שהחדשות לא הפסיקו לרגע. התפללתי שמישהו יאמר לי דבר מה שאפשר להאמין לו, משפט אחד שלם עם נושא, נשוא ומושא, שלא כולל בתוכו "סכנה נוראית", "איום מיידי", "לצפות לנורא מכל" ו"כולנו הולכים למות עכשיו אז תתקשרו לאמא ותגידו לה שאתם אוהבים אותה".

זה היה מפגן מביך, כואב וחסר אחריות של פסטיבל אוננות תקשורתי. מופע ראווה שנוצר אחרי שמערכת החדשות הורידה כל צנזורה עצמית והחלה לענג את עצמה אל מול עיני האומה. המיקרופונים באולפנים נאנסו בגיבובי שטויות חסרות כל שחר, ריקות מכל טיפת אמת, רק בשביל שמנכ"לי הרשתות יוכלו לפנק את עצמם בעוד פנטהאוז על גב הרייטינג והפאניקה הציבורית.

אך כמובן שעורכי החדשות הם רק טוחן האשפה והזבל צריך להגיע אליהם. הפעם, בתפקיד שאריות מנהיגות רופסת עמדו מייקל בלומברג ושות', חבורת נבחרי ציבור חסרי חוליות שמומחים בעיקר בעשיית הון וכיסויי תחת. בלומברג חזר וחזר על המנטרה המגוחכת שעדיף לפנות אלפים, לסגור את העיר הכי עסוקה בעולם ולהכניס מילונים ללחץ אטומי מאשר להסתכן באובדן חיי אדם. אם בלומברג היה מתכוון לכך הוא היה צריך להכריז על עוצר בכל ערב, סופה או לא סופה, כי זו עיר בה רצח מתבצע כמעט פעמיים ביום. חלאס עם ההתחסדות.

חוסר היכולת של העסקן להתמודד עם קצת שלג בחורף שעבר הוציא את האיש מכלל דעתו וסחף את שאר מנהיגי האזור. כריס כריסטי קפץ על העגלה, אובאמה קיצר חופשה, אף אחד לא רוצה להסתכן בחותם קתרינה II. כן היו הצפות, כן נעקרו עצים, אבל בין המוות המיידי שהובטח ועד הרוח הצפונית שעברה לי בבלוק, אין אף לא קורטוב של מנהיגות אחראית. "בטר סייף דן סורי" אומרים לילדים בגן, ותכל'ס יש לי את אמא שתגיד לי להשאר בבית כשקר בחוץ. בשביל זה אני לא צריך ראש עיר.

בבוקר שאחרי הסופה קמנו לעיר רפאים. מהר פתחתי את הטלוויזיה לראות אם גשר ברוקלין התמוטט או לא. הקריינית המשיכה לדבר על הרס וסכנות אבל המצלמה הראתה רק עלים על הכביש. איזה קלוז-אפ על ענף אחד שנפל מהעץ. אחר כך כתבת לחוצה עמדה בגשם ודיווחה מרחוב שהוצף בניו-ג'רזי. ליבי ליבי עם המוצפים אבל גם רחוב הרצל ברעננה הפך לנהר שוצף בכל חורף ילדות. בילסקי אף פעם לא קרא לנו להתפנות. למשפחת הולר שלום.

חברה שבאה לעיר הגדולה מפלורידה וחוותה איזה הוריקן או 57 בחייה, אמרה שכשיש הוריקן בדרגה אחת/סופה טרופית, אף אחד לא מתפנה מהבית. פשוט לא הולכים לים. כן, לא הולכים לים. אפשר לנהוג, לקפוץ לסופר או לאיזה סרט בקולנוע. הארמאגדון הפך לאפוקליפסה מחר. למרות שהובטח לנו חורבן קטגוריה שש נשארנו עם תאווה טרופית ביד. אף אחד לא ויתר כמובן, עד הרגע האחרון. שאלות הרות גורל נישאו באוויר כדי לשמר את לגיטמציית ההיסטריה: "האם וולסטריט יפתח?" "איך התחבורה הציבורית תתמודד עם המשבר?" ובלומברג, שראה ציבור מצביעים שלם מחכה לאיזושהיא קטטסטרופה, הבטיח שלהגיע לעבודה ביום שני יהיה גיהנום.

לעבודה ביום שני הגעתי תוך 20 דקות. בדרך כלל לוקח לי 25. ומזל מזל שכמעט וכלום לא קרה. כאילו, קרה הרבה, 20 אנשים איבדו את חייהם, בתים הוצפו וענפים נפלו. אבל זה קורה במיסיסיפי כל שני וחמישי בלי מאית תשומת לב. מה שהכי עצוב הוא שעם כל הטררם, גם בפעם הבאה שתבוא לכיווננו רוח רעננה, ערוצי החדשות יחכו ברגליים פתוחות ואחוזי רייטינג בעיניים. לפחות בלומברג יעזוב אותנו לאחזותו בהמפטונס. ואולי בדרך יעצור למשחק במגרש הגולף הצמוד, שגם הוא לא הוצף בסערה.