היסטוריה של אטימות

ילדי הסמים של ברלין נכנסו לתודעה בסוף שנות ה־70, כשקוראי ספרים וצופי קולנוע בכל העולם למדו בעל פה את היומנים של כריסטיאנה אף, ואת הסרט שבא בעקבותיהם, "אנחנו הילדים מתחנת הרכבת Zoo". המוקד היה אז מערב ברלין, גראונד זירו של הסחר, השימוש בסמים והזנות. הפוסטרים שקידמו את הסרט סיפרו על ילדה שבגיל 12 ניסתה סמי הזיה ובגיל 13 הרואין. בגיל 14 הפכה כריסטיאנה היפה לזונה שעובדת במתחם תחנת הרכבת Zoo. גם דייויד בואי גויס לקידום המכירות של הסרט - הצלחה היסטרית שהסתיימה במציאות במותם של חלק מהילדים היפים והמסוממים.

כריסטיאנה שרדה, אם אפשר להגדיר ככה אישה כמעט בת 50 שעדיין נעצרת ומתושאלת מדי פעם בחשד לשימוש בסמים קשים. אבל בימים אלה חווה לפחות הדמות שלה תחייה מחודשת: מחזמר על חייה הועלה בתיאטרון "שאובונה", ופוסטרים עם דמות הילדה מהסרט הוצגו בתערוכת אמנים צעירים ועכשיו מכסים לוחות ברחבי העיר.

(צילום: אייל טואג)

ארבעה עשורים אחרי הילדים מתחנת הרכבת Zoo, ילדים מזן חדש מזרימים את החומר הלבן לווריד המרכזי של העיר הזאת. עליהם אף אחד לא עושה סרטים מעוצבים ונוגים. אולי זה בגלל שהיום ילדי הסמים של ברלין הם פלסטינים ולבנונים נטולי זהות ומסמכים שגדלו בצור, צידון וביירות, וגרים בשיכונים הדפוקים של צפון, מזרח ודרום העיר. הם לא מאזינים בכמיהה לדיוויד בואי, הם פחות חביבים למראה מכריסטיאנה אף, הם אך ורק בנים. הם לא נהנים או סובלים מרומנטיזציה של מה שעובר עליהם, וכנראה שאף אחד לא יציע להם לפרסם יומנים סוחפים שכתבו. רק בדבר אחד זהים הילדים מתחנת הרכבת קוטבוסר טור לילדי הסמים המפורסמים ההם: בגוף ובנפש הם מרוסקים, חסרי סיכוי של ממש להיחלץ מהמסלול שבו דוהרים חייהם הקצרים.