העם החליט: בקהיר אין שליט

הסתערות ההמונים אמש (יום ו') על שגרירות ישראל בקהיר היא הוכחה עצובה נוספת לקביעה ההיסטורית ששלום בין ממשלות אינו בהכרח שלום בין העמים. 30 שנים של שלום קר המבוסס על שותפות אינטרסים לא הצליחו להפחית את העוינות הבסיסית כלפי מדינת היהודים המקננת ברבדים הרגשיים והדתיים העמוקים של חלקים נרחבים בעם המצרי.

לילה סוער בקהיר - הכתבות האחרונות:

• הקומנדו המצרי חילץ את הנצורים בשגרירות
• שלב אחר שלב: מניתוץ החומה עד לפינוי מקהיר
• מפגין מצרי: "היכינו את אחד העובדים בשגרירות"  
• "ראש ממשלת מצרים יתפטר בעקבות ההפגנות"
  

כך במצרים וכך גם בירדן, ואפילו במדינות רחוקות יותר כמו תוניסה ומרוקו - הצלחנו להגיע לפיוס עם שליטים, אך לא הצלחנו להתנחל בלבבות ההמונים הערבים. על הסיבות לכך ראוי לקיים דיון נפרד, אך צריך לציין כי בנוסף לשנאת היהודים על רקע דתי והלאומנות הערבית יש גם לסכסוך הלא פתור בינינו לבין הפלסטינים תרומה נכבדה לתופעה זו.

מראה ההמונים אחוזי האקסטזה ששרפו את דגל ישראל בקהיר הזכיר מאוד מראות דומים באותה עיר (וגם בבירות ערביות אחרות) מלפני 44 שנים, ערב מלחמת ששת הימים. אלא שאז השלטון עודד הפגנות אלו ושילהב אותן. אמש הוא ניצב מולן כמעט חסר אונים. וזו עובדה נוספת שיש לשים לב אליה ולהסיק ממנה מסקנות.

בניגוד למצב ששרר במצרים מימיו של הנשיא נאצר ועד נפילת הנשיא מובארק, היום הרחוב והגורמים המסיתים אותו הם שמכתיבים את הלכי הרוח, ובמידה רבה גם את מהלכיו הפוליטיים של השלטון - ולא ההיפך. מי שירצה, יראה בכך עדות לדמוקרטיזציה חיובית של החיים הפוליטיים במצרים, אך יותר סביר לקבוע שלפי שעה מדובר באנרכיה מסוכנת שאנו סופגים את הריקושטים שלה. וזה כנראה מה שקרה אתמול.

עשן מבניין השגרירות בקהיר(צילום: AFP)

רוב המפגינים שהסתערו על שגרירות ישראל בקהיר באו תחילה להפגין בכיכר תחריר נגד המבוי הסתום שאליו נקלעה לדעתם המהפיכה המצרית. רק כמה עשרות הלכו הישר לבניין שבו נמצאת שגרירות ישראל (לכן נתפשו כוחות הביטחון המצרים ליד הבניין לא מוכנים ובנחיתות מספרית מול ההמון שנהר לשם מאוחר יותר).

האלפים שנאספו בתחריר זעקו סיסמאות בגנות המועצה הצבאית העליונה ואוזלת ידה בקידום תהליך פוליטי שיביא למשטר נבחר יציב ואפקטיבי במצרים. זה כנראה לא סיפק את ההמון המתוסכל שחיפש דרך לפרוק פיזית את זעמו. לכן שעטו רבים לעבר משרד הפנים המצרי והסתערו עליו. השאר נהרו מתחריר לעבר בניין שגרירות ישראל כדי לכלות בו את חמתם. אגב, גם תופעה זו אינה חדשה. היא מוכרת היטב בהיסטוריה היהודית עוד מהמאה ה-19. "הכה ביהודים והצל את רוסיה", זעקו הפורעים בפוגרומים ברוסיה הצארית בעידוד השלטון.

כאמור, השלטון הנוכחי במצרים, בהובלת המועצה הצבאית העליונה, לא עודד את המפגינים להתנפל על השגרירות ועשה כל שביכולתו למנוע זאת. אבל צריך לדעת כי הרחוב הוא כר פורה ונוח לקלוט ולהפנים הסתה מכל הסוגים.

לסייע לטנטאווי

המסיתים העיקריים במצרים כיום הם הגורמים האיסלאמיסטיים ובראשם האחים המוסלמים. כך זה גם בירדן ובמדינות המגרב. אלא שבמצרים, בנוסף לאיסלאמיסטים יש גם מגזר חילוני לאומני גדול שעדיין דבק באידיאולוגיה הנאצריסטית הפאן-ערבית והלאומנית לעילא. הנשיאים סאדאת ומובארק דיכאו שני מגזרים אלה, אך כעת הם חופשיים לפעול באין מפריע.

קשה להניח שהאחים המוסלמים יזמו כארגון את ההתנפלות על השגרירות. לאחרונה חברו למועצה הצבאית העליונה מתוך הערכה שהיא תאפשר להם להשתלט על מצרים מבלי שיצטרכו ללכלך את ידיהם ואת המוניטין שלהם בעבודת השלטון ממש. לכן סביר להניח שההסתערות על השגרירות היא פרי יוזמה מקומית של צעירים, מהם נאצריסטים, מהם מוסלמים אדוקים. בישראל טוענים שיש יד איראנית מכוונת מאחורי האירוע בשגרירות - אולי.

מסמכים רשמיים של השגרירות הושלכו לרחוב(צילום: AP)

בכל מקרה, המסקנה העיקרית שישראל חייבת להסיק מאירוע השגרירות בקהיר היא שעברו הימים בהם השלטון במדינות ערב הצליח לכבוש את עוינות הרחוב הערבי, ולקיים כך את יחסי השלום או היעדר הלוחמה עם ישראל. לכן צריכה ירושלים בתקופה הנוכחית לגלות את אותה סבלנות, אומץ וקור רוח שאפיינו אותנו מימי ראשית המדינה ועד לשנות ה-80', עת ניצבנו מול עולם ערבי עוין בעליל.

עוד יש צורך לשנות את דפוסי ההתנהלות המדינית והביטחונית - ובעיקר את הדיפלומטיה הציבורית - ולהתאימם למצב החדש. פירושו של דבר להביא בחשבון ולשקול היטב את תגובת הרחוב הערבי והאיסלאמי (גם בטורקיה) לכל מהלך. זה גם מחייב את שרי הממשלה, את חברי הכנסת ואפילו אותנו העיתונאים לריסון מירבי בכל מה שנוגע להתבטאויות פומביות. קשה מאוד להסביר להמון ערבי משולהב את הדקויות שאליהן התכוון שר זה או אחר כשאמר מה שאמר והחריף את האווירה ללא צורך.

המועצה הצבאית העליונה במצרים רוצה מאוד לשמור על הסכם השלום עם ישראל ונוהגת בשבועות האחרונים (מאז הפיגוע המשולב ליד אילת) באחריות רבה. נכון, לא מעט בגלל השפעתה של וושינגטון. אבל גם אנחנו צריכים לסייע לטנטאווי להתמודד עם הרחוב ולא להקשות עליו.

המצרים מצדם חייבים להפיק לקח: לא רק השגרירות נפרצה - תחנת משטרה הועלתה באש ונבזז משרד הפנים. גם שלושת ההרוגים ומספר הפצועים הרב מחייבים חשבון נפש פנימי - האנרכיה הגיעה לנקודה שבה היא עלולה לסכל לזמן רב את חזרת מצרים לחיים נורמליים ולהקמת שלטון יציב. כוחות הביטחון המצריים צריכים מעתה להפגין הרבה יותר נחישות ויעילות.

איפוק ראוי לציון

ביום כזה אי אפשר בלי כמה מילים טובות ומחמאות שמגיעות באמת לכמה גורמים בישראל ובמצרים שניהלו את משבר השגרירות מתחילתו ועד לסיומו במינימום נזקים. ההתייעצויות שניהלו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון אהוד ברק ושר החוץ אביגדור ליברמן בינם לבין עצמם ועם אנשי משרדיהם היו מודל נכון לתהליך קבלת החלטות בשעת חירום.

אש סמוך לבניין השגרירות(צילום: EPA)

השלושה גם ידעו לתרגם את החלטותיהם במהירות לשפת המעשה: לטלפן למי שצריך בוושינגטון ובקהיר כדי לשכנע את הצבא המצרי לפעול מהר ובנחישות; להפעיל נהלי חירום לפינוי מהיר של אנשי השגרירות ובני משפחותיהם ואפילו להחליט בעיצומה של המהומה להשאיר דיפלומט אחד במקום בטוח בקהיר, כדי שלא תהיה אפילו מראית עין של ניתוק היחסים הפורמליים עם מצרים.

לשבח מיוחד ראויים מאבטחי השגרירות שרק דלת משוריינת חצצה בינם לבין פורעים. לא צריך הרבה דמיון כדי לתאר מה עלול היה לקרות אם הם לא היו שומרים על קור רוח ומפעילים את כלי נשקם.

 לשבח ראויים גם מי שעיצבו את נהלי הביטחון בשגרירות. העידוד המוראלי שקיבלו המאבטחים מנתניהו תוך כדי האירוע ראוי לציון לחיוב אף הוא. לבסוף צריך לשבח את האמריקנים, שהתגייסו על כל הדרגים בוושינגטון במהירות.

ניתן לסכם ולומר שלאירוע אמש היה פוטנציאל להביא להתלקחות גדולה ואולי אף לניתוק היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ומצרים. זה לא קרה, וטוב שכך. אולם ישראל צריכה מעתה לקחת בחשבון ולהתכונן לכך שאירועים נוספים מסוג זה עלולים להתרחש לא רק במצרים אלא גם בטורקיה, בירדן ואפילו במרוקו.