שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לו הייתי גיישה

    "אני מגיעה לטוקיו ומוצאת עבודה במועדון מארחות קטן. תפקידי החדש כולל הנעמת זמנם של המוזמנים בשיחה יפנית, ושידולם לקנות לי משקאות אלכוהוליים אגב הסנפת קוקאין. הבעיה: אני לא שותה, לא עושה סמים ולא דוברת יפנית". יעל אילני שרדה את יפן וחזרה מרוששת

    שנת 2007. אני סטודנטית ללימודי מזרח אסיה עם אובססיה קשה לכל הקשור ביפן. בראשי מהדהדת אגדה אורבנית על אשדודית אחת, חסרת כל, שנסעה לשם, עבדה כמארחת ופגשה יפני עשיר שהביא לה, כך סתם מתוך נדיבות ליבו, מיליון דולר במזומן. הרכלנים טוענים שעד היום היא חיה חיי מותרות בדירת הפאר שלה בסביון, ובימים חמים היא מנגבת את מצחה עם שטרות של 50 שקלים. לא פחות.

     

    תרבות מינית בערוץ יחסים:

     

    כאמור, אני מפנטזת על יפן אבל בחיי היומיום שלי אני הולכת לאוניברסיטה ולומדת סינית עם מורה בשם ז'אנג-לי שאומרת לי כל שיעור שהכתב שלי מכוער, ושאמרה סינית עתיקה משייכת כתב מכוער לנפש מכוערת.

     

    "אז מה", אני מכריזה בפניה בלי למצמץ, "בישראל אומרים שסינים אוכלים כלבים!". בסיומו של אותו דיאלוג מרשים שתינו תמיד מביטות זו על זו בשנאה תהומית עם ניחוח גזעני. מה הפלא שבסוף אותה שנה ז'אנג-לי מחליטה לקחת שנת חופש מהוראה, ואילו אני מחליטה לפרוש מהלימודים ולנסוע ליפן.

     

     

    גיישה אבל בקטע סליזי

    אני מגיעה לטוקיו ובתום חיפושים קדחתניים אני גם מוצאת מקום עבודה מכובד שמסכים להעסיק אותי. וכשאני אומרת מכובד - אני משקרת. המקום הזה הוא הכול חוץ ממכובד, אבל בשלב זה, בו עשרות מקומות עבודה פוטנציאליים ביפן לא חוזרים אליי, אני מקבלת את ההצעה בהתלהבות.

     

    מדובר במועדון מארחות קטן בו תפקידי כולל הנעמת זמנם של המוזמנים בשיחה יפנית, ושידולם לקנות לי משקאות אלכוהוליים אגב הסנפת קוקאין משולחנות עץ ישנים. זוהי לפחות הפרשנות שלי ותיאור המשרה הקרויה בפשטות 'מארחת'.

     

    אבל קודם כל, בואו נבהיר נקודה חשובה: מארחת היא לא גיישה. אנשים נוטים לבלבל בין השתיים, אך מדובר בשתי מסורות שונות. גיישה היא יפנית עטוית קימונו משי, שאומנה מאז ילדותה לנגן בכלי נגינה, להגיש תה בצורה מסוימת ובגדול לשדר 'ליידי' בכל רגע נתון.

     

    מארחת היא בחורה לבושת חולצת פייטים שלצורך העבודה הופכת לשמלה, נעולה נעלי עקב שקופות בגובה 20 סנטימטרים לפחות, שאומנה מאז תחילת העבודה שלה במקום לשתות לפחות חמישה ליטרים של אלכוהול בלילה, עליהם היא מקבלת אחוזי שכר, ולגהק את השם שלה בסוף הערב לקול מחיאות הכפיים של המארחות האחרות.

     

    קצת פחות 'ליידי', ועדיין, אם המארחת מכירה את המשחק, היא יכולה לסיים את החודש ברווחה כלכלית לא רעה יחסית. אם היא במקרה גם אלכוהוליסטית שאין לה בארון אלא חולצות פייטים - הרי שמדובר בעבודה חלומית, לא פחות.

     

    קימונו, נגינה ותה יפני. גיישות אורגינל (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    קימונו, נגינה ותה יפני. גיישות אורגינל(צילום: shutterstock)

     

    אמנות השקיית השטיח באלכוהול

    כשאני מגיעה למועדון של המארחות, אני מגלה חדר מאורך ואפל המרופד בשטיח מקיר לקיר. עכשיו עליי להבהיר כמה נקודות שלא דאגתי לחלוק עם הבוס שלי לפני הגעתי מרב התלהבות: אני לא שותה אלכוהול, לא צורכת סמים, לא מדברת יפנית וגם לא יודעת להתאפר או ללכת על עקבים.

     

    למזלי הרב, הוא לא מזועזע מהאמת ומסביר לי שעוד אלמד ללכת על עקבים ולהתאפר. לגבי האלכוהול הוא מנחם אותי ומבהיר לי שזה בסדר גם אם מדי פעם אשקה את השטיח באלכוהול, כל עוד הלקוח לא שם לב. הוא מחזק את הביטחון הרופף שלי ואומר שהוא יודע שאוכל להיות מארחת מעולה, ושהכול יהיה בסדר.

     

    ביום הראשון שלי בעבודה, לבושה בשמלת עשרה שקלים מרחוב אלנבי בתל אביב, ונעולה בנעלי עקב מושאלות שההליכה עליהן נעימה לי בערך כמו צעידה על מצע פחמים לוהטים, מנסה ה'אלפה פימייל' של הקבוצה לרחרח אותי. היא מפתחת איתי שיחה ומציעה לאפר אותי איפור ערב המתאים למקום.

     

    אני, שהמחווה נוגעת לליבי, נעתרת בהתרגשות. אני אומרת בליבי שיש פה הזדמנות זהב לחברות אמת, להתחלה חדשה ומוצלחת, להשתלבות בחברה. מה חבל שאני מפספסת את אותה הזדמנות משולשת כשאני מביטה אל המראה, עשר דקות אחר כך.

     

    מהמראה נשקפת אליי בחורה עם צללית, תוחם, אודם, סומק ואייליינר. כל אחד בצבע אחר. כולם ביחד גורמים לי לסחרחורת ולתגובה שעומדת לחבל בתכנית החברות החדשה שלי: כנגד כל הגיון ישר אני מתחילה לבכות.

     

    מאופרות רע מדי ומסריחות מאלכוהול. מארחות (צילום: יעל אילני) (צילום: יעל אילני)
    מאופרות רע מדי ומסריחות מאלכוהול. מארחות(צילום: יעל אילני)

     

    מאז אותו היום אני יושבת מבודדת מהבנות האחרות שמביטות בי בטינה. כאילו שזה לא מספיק, שבוע לאחר מכן המנהל קורא לי לשיחה ונוזף בי על שמאז שהגעתי המקום נהפך לביצה טובענית שמורכבת מתערובת של השטיח וכל משקה אלכוהולי שרק נחת בחיקי. באותו הלילה אני שוקלת לחזור לארץ עם הזנב בין הרגליים, אך ברגע האחרון אני מחליטה שלא. אני אשאר, אשחק את המשחק, אתחיל דף חדש ואפילו אפיק מהחוויה הזו לקח לעתיד. וכך אני עושה.

     

    הזמן עובר, לקוחות באים והולכים, אני ממשיכה לשפוך משקאות באין משים על השטיח ומתחילה לנסות לתקשר עם יפנים שיכורים שיושבים לידי. אני תמיד מחייכת, מהנהנת ובאורח פלא זה מספיק להם על מנת ליהנות מחברתי.

     

    אני, מצידי, שואבת הנאה מלהביט בהם מדברים ולנסות להבין למה השיער שלהם כל כך חלק והאם העיניים המלוכסנות שלהם גורמות להם לראות דברים אחרת ממני. אני תוהה את אותן תהיות כל יום מחדש, ועל הדרך גם מרוויחה קצת כסף למחייה.

     

    זה לא הרבה ורחוק מאוד מהסיפורים על יפן העשירה של שנות התשעים, אבל זה מספיק טוב בשביל לחיות. אני מתחילה לחשוב שאולי, ככל שאצבור עוד ניסיון, אוכל להפוך למארחת מקצועית ואפילו להרוויח מספיק בשביל להרשות לעצמי לקנות אוכל שלא מקופסאות שימורים.

     

    יום אחד אהיה מארחת מקצועית. יפה לי? (צילום: יעל אילני) (צילום: יעל אילני)
    יום אחד אהיה מארחת מקצועית. יפה לי?(צילום: יעל אילני)

     

    חייל אמריקאי במיטה

    יום אחד מגיע חייל אמריקאי. הוא חנון, הוא ביישן והוא לבד. כעבור שיחה קצרה מסתבר לי שהוא עובד בבסיס צבאי אמריקאי באזור, שאין לו חברים או ידידות ביפן, ושהוא בא לפה כדי לדבר אנגלית עם כל אחת שרק תשתף איתו פעולה. משהו בי נמס. גם אני יודעת בדידות מהי, ואין לי שום רצון לנצל מישהו דומה לי ולסחוט ממנו מאות דולרים על אלכוהול, אך מצד שני אלו הם תנאי העבודה במקום.

     

    אז אני עושה את הדבר הכי לא מקצועי בעולם כולו, ומציעה לו בלחש להיפגש בבית קפה ולדבר. אני מציעה לשמש לו כתף לבכות עליה ולחבק אותו אם הוא בודד. אני גם מגלה לו שהוא לא יעזוב את המקום בלי לבזבז לפחות 200 דולר על משקאות שאני ממילא לא אוהבת, וכך שולחת אותו לדרכו.

     

    הוא נעלם מבעד לדלת ואני מתחילה להרגיש תחושת גאווה. אולי לשם כך זימן אותי הגורל לפה. אולי אוכל להציל נפש תועה ומבולבלת אחת. אבל הוא לא מתקשר אליי ויום אחר כך הוא שב למקום, מתעלם ממני בגסות, ופונה לשבת ליד הבלונדינית עם הציצים הכי גדולים שעובדת באותו היום.

     

     

    מנקודה זו לא לוקחים אלא שבועות ספורים ואני בדרך הביתה למודת לקח או אולי כמה לקחים. ראשית, פעם הבאה שכף רגלי תדרוך ביפן אעשה זאת על תקן תיירת ולא עובדת שחורה, ושנית, פאם פאטאל כבר לא אהיה, וסביר להניח שגם בהצלת נפשות תועות לא אצטיין. אבל שכה יהיה לי טוב וסליחה על היוהרה, אין ולא יהיו לי מתחרות בתחום שפיכת משקאות בסתר על שטיחים.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עושות את יפן. יעל ובחורה מקומית
    צילום: יעל אילני
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים