זה לא הלחות, זה החום
הרעיון היה להתחזות לתייר ממקדוניה, להתכלב באכסניה הכי זולה בתל אביב, ולחוות את העיר הזאת מהצד הכי מגעיל שלה. אבל אסי גל הבין מהר מאוד שבאוגוסט 2011 צריך להיות תייר מהחלל כדי לא לראות את הצד הכי יפה שלה
יוז'י ממקדוניה. זה השם שאני נותן בקבלה, ומתכונן לספר את כל הסיפור שבניתי בראש: יש לי אבא ישראלי ואמא ממקדוניה, ובהתאמה גם שני שמות ושתי אזרחויות. את השבועיים האחרונים ביליתי בביקור אצל חברים בירושלים, והעיתון המקדוני שאני עובד בו ביקש שאקפוץ לתל אביב כדי לכסות את סיפור המחאה החברתית. לקחתי איתי רק את הדרכון הישראלי, כי חשבתי שככה יהיה יותר קל.
"אני צריך דרכון", אומר פקיד הקבלה.
"יש לי רק את הישראלי שלי", אני עונה.
"בסדר", הוא אומר. איזה מזל שתפרתי סיפור כיסוי.
85 שקלים ללילה. זה המחיר של דוׄרם, חדר שאתה ישן בו עם עוד אנשים שאינם אשתך, באכסניה התל אביבית הכי זולה שמצאתי. זה יוצא פחות מ־3,000 שקל לחודש, ויש מאוורר חופשי.
חם בטירוף. גם בקבלה אין מזגן, אז לא מורגשת שום הקלה כשנכנסים מהרחוב. ריח של מקרר ישן תלוי באוויר, והמטבח נראה כמו באבט"ש אחרי ששתי פלוגות שמו זין על הקטע של לסדר אותו. בדורם יש שש מיטות שדה ומרפסת. כל מי שאני שואל למה דווקא האכסניה הזאת אומר שלא היה מקום באכסניה אחרת.
אנשי הצוות מסבירי פנים. שניים מהם יודעים להסביר גם באנגלית. תמורת שלושה שקלז אפשר לקבל מגבת, להתקלח באחד משני התאים שיש בכל קומה, ואז לייבש את המגבת במרפסת. תאי שירותים יש רק שניים בכל קומה, אבל הם כמעט תמיד פנויים. פינוק.
שלט שתלוי בקבלה אוסר על אורחים מבחוץ להיכנס לחדרים. מכיוון שאין פה איזו זוּלה משגעת והנוף מהגג הוא של הבנק ממול, אני משער שהכוונה היא לזונות. אם אני רוצה לחזור מכאן עם סיפור על תל אביב המגעילה, זה לא הולך לעזור לי.
אני עולה במדרגות לחדר, ועולה בי תחושה שהרגשתי לאחרונה אחרי ארבעה ימים לבד בהודו. אני בתל אביב, 200 מטר מהבית שלי, ולא מכיר כאן אף אחד.
כוס אוחתו. אני הולך להשתכר.
10.8.2011
יומני היקר,
היום בחרתי להיות מישהו אחר. או לא בדיוק מישהו אחר אלא אני משופר, אני בלי פחדים. אני שקיים רק כשאתה הולך למקום שבו אף אחד לא יודע מי אתה. זה היה טוב וזה היה רע. מי יודע מה עוד יקרה לי בעיר הזאת שנראית לי כל כך זרה רק בגלל שכבר 12 שעות אני מדבר בה אנגלית.
אני נכנס לאחד מהברים האלה של התיירים. ב"פרומר", מדריך באנגלית למטייל בתל אביב, כתוב שזה בר פופולרי עם מוזיקה משנות ה־60 וה־70. המהדורה הזאת היא משנת 2007, ואולי זה היה נכון לפני ארבע שנים, אבל היום זה מקום חצי ריק וכמעט כולם גברים. חגיגת נקניקים. הקירות מעוצבים כמו בכל המקומות האלה: מודעות ישנות של כל משקה בעולם, תמונות מהווי הבר, כמה ראשים של חיות. איפה שיש ראש של דוב יש גם בירה. זה אל"ף־בי"ת של עיצוב.
ברקע יש דאנס קיץ שמח. אני מזמין בירה וצ'ייסר מאחת הברמניות כשהשנייה נדחפת ואומרת שהיא תיתן לי. "אתה הקומיקאי ההוא מהטלוויזיה", מזהה אותי אחת מהנשים הכי יפות שראיתי מימי.
"לא מבין עברית, מצטער", אני משקר לה באנגלית. מאז התוכנית בערוץ ביפ קורה לי לפעמים שמזהים אותי, אבל זה לא קורה הרבה עם ברמניות כוסיות. היא מצידה המומה מהדמיון שלי למצחיקול ההוא עם האף.
"מאיפה אתה?", היא שואלת ואומרת שקוראים לה שרונה.
"מקדוניה. מאיפה את?", אני שואל כאילו שזאת שאלת המשך הגיונית.
"ישראל", אומרת שרונה ומחייכת.
"חייב להגיד לך שאת יפהפייה", אני שומע את עצמי אומר לה. "אני לא אומר את זה כדי להתחיל איתך. זה פשוט ככה".
היא נבוכה כמו שלא חשבתי שברמנית יכולה להיות. מאיפה הבאתי את זה? בחיים לא הייתי מעז להגיד את זה למישהי. אולי אחרי ארבעה צ'ייסרים ואיזה מבט בעיניים, אבל ככה? בדרך אגב? יוז'י הזה הוא חתיכת שחקן.
שרונה מוזגת לי צ'ייסר ועוברת לצד השני של הבר, מחלקת שוטים. איזה אמריקאי רועש רוקד כמו רובוט עם כרס. מעל הבר יש סל שלתוכו זורקים הלקוחות את הטיפים, ואם הם קולעים הוא עושה את הצליל של האורגן ההוא מהאן.בי.איי. שמח.
גם הברמנית השנייה שואלת מאיפה אני, וסוף סוף יש לי הזדמנות לספר את כל השקר. קוראים לה ילנה. היא מסיימת תואר שני בפיזיקה, אבל בתכלס רוצה בכלל להיות מקעקעת, כי היא אוהבת ציור.
"חשבת לצייר קומיקס?", אני שואל.
היא אומרת שפעם ציירה, אבל כבר מזמן לא, ובעצם רגע, למה לא. "תודה לך", היא אומרת. "באמת נראה לי שאחזור לזה".
בכיף, אני אומר ולא מוסיף כלום. אם יוצא לך להגיד משהו מהותי בחיים האלה, חשוב להשאיר קצת שקט אחריו כדי שהוא יישאר תלוי באוויר.
ילנה מספרת לשרונה בהתלהבות שאני עיתונאי ממקדוניה, אבל שרונה עדיין לא קונה את זה. "אתה שקרן", היא אומרת לי בעברית. אני רק מחייך אליה, והיא נותנת לי שוט על הבית. כשאני מתכופף לשתות אותו היא אומרת "סליחה", ואני מרים את הראש.
"את רואה, הוא יודע עברית!", היא צועקת באנגלית.
"אני פשוט יודע מה זה 'סליחה'", עונה יוז'י.
שרונה נשארת לדבר איתי. אני מצחיק אותה קצת כשהיא הולכת וחוזרת, מוציאה שוטים, מוחאת כפיים כשהלקוחות קולעים לסל. באחד הסיבובים היא מציעה לי סיגריה ואומרת: "אתה בטח דלוק על ילנה".
"אני מכיר אותה רק חמש דקות. וחוץ מזה, תאמיני לי שאם הייתי דלוק פה על מישהי, זה היה עלייך".
חלקלק יוז'י, חלקלק.
"אתה נמוך", היא אומרת.
"זאת המגרעה היחידה שלי", אני עונה.
"אני אוהבת אותך", היא אומרת.
“אותי או את מי שאת חושבת שאני?", אני שואל אותה וחושב: זיייין בשקיייייית! ברמנית מתחילה איתי. ברמנית. היהלום הנשגב שבכתר הכוסיות. ולא שאני מנסה והולך לי איתה: היא מתחילה איתי.
שרונה מסמנת לי להתקרב אליה. "תישאר עד חמש בבוקר", היא לוחשת.
"למה?".
"כי אני רוצה to kiss the crap out of you", היא עונה ומיד מוסיפה: "סתם, אני רוצה להראות לך משהו".
אני נשאר. יש לי חברה, ואני אמור לקום וללכת, אבל זאת ברמנית כוסית והיא רוצה לנשק את החרא מתוכי.
לקראת חמש היא גוררת אותי לתוך הבר ומראה לי קטעים שלי באינטרנט. "הוא לא ממש דומה לי", אני אומר. "אני יכול להבין למה את חושבת ככה, בגלל האף, אבל מעבר לזה אני לא רואה דמיון".
כשכמעט כולם עוזבים היא מספרת לי שיש לה חבר. הוא חייל באו"ם והיא רואה אותו רק פעם בחמישה שבועות. ואז היא רוכנת לנשק אותי, ואני אומר שגם לי יש חברה במקדוניה, ואני לא יכול.
"תחזור מחר", היא מבקשת. "אני רוצה לראות את הדרכון שלך, לדעת שאתה לא משקר לי. הרבה גברים משקרים לי. אתה לא משקר, נכון?".
אני מבטיח שאחזור, מעביר שתי אצבעות על שוליו של כובע דמיוני, ויוצא החוצה אל הזריחה.
כמה ימים אחר כך אני מספר לחברה על מה שהיה, והדברים בינינו לא איי איי איי לאיזה שבועיים. מה שקורה בתל אביב לא נשאר בתל אביב.
11.8.2011
לי ולאישה יש אוהל בשדרה כבר חודש, וכנראה שנחזור אליו אחרי שאחסל את היוז'י הזה. אבל דווקא באכסניה המעפנה הזאת אני מרגיש את הסולידריות שכולם מדברים עליה פתאום. יש לי סבלנות לכולם, אני לא כועס על כל נהג שצופר. אני מסתכל על כל מי שחמוץ ורוצה לומר לו, "קח לך 48 שעות וצא מעצמך, או לפחות לך שב קצת ברוטשילד. משהו טוב קורה שם".
בעשר בבוקר, אחרי ארבע שעות שינה עקומות, שמש חזקה וחמה נכנסת מהמרפסת נטולת התריסים ומעירה אותי. הצד השמאלי־עליון של המיטה שקוע, ככה שישנתי עם כתף אחת נמוכה משאר הגוף ואיך שקמתי נתפס לי גם שריר הירך. האו יו סיי אין היברו? לא מגניב.
אני מציץ קצת בפרומר 2007. "תל אביב היא כל מה שירושלים היא לא", אומר המדריך ואני מסכים. "המקומיים מכנים אותה התפוז הגדול". מה? מי?
"הפעילות המועדפת בקיץ היא צפייה באנשים. כמו כל המקומיים, קח כיסא בדיזנגוף והזמן לך איזה משקה סודה קפה עם גלידה (פופולרי בקרב המקומיים) או סיידר תפוחים". לא יודע מי שותה את הדברים האלה, אבל כנראה שהוא גר בתפוז הגדול.
"ערים מעניינות באזור תל אביב: רחובות ואשדוד". אה, רחובות ואשדוד. התפוז הסיני ומלפפון הים, כפי שהמקומיים מכנים אותן.
יא אללה, הירך הזאת הורגת אותי.
ג'ייסון, בחור אוסטרלי, קולט שאני מנסה להתמתח בכל צורה אפשרית ומזמין אותי לארוחת בוקר באיזה מקום של המבורגרים. על צלחת השניצל שלו וסלט הירקות של יוז'י ("הירקות בישראל מעולים", מעיר המקדוני), ג'ייסון מספר לי שהוא לומד אמנות בטוקיו. התל אביבים חושבים שקשה להם, הוא אומר, אבל שם באמת מטורף. אנשים עובדים כל היום, משתכרים בערב, ובגלל שתנועת הרכבות מסתיימת בחצות הולכים לישון במלונות קפסולה. 40 דולר ללילה, ואתה מקבל מיטה שנסגרת כמו ארון קבורה. ואז קמים בבוקר, אודרוב לעבודה, וחוזר חלילה. בבוקר קורה לא אחת שהרכבות מאחרות בגלל אנשים שקפצו לפסים.
"עשית אסייתיות?", אני מציג את השאלה שהכי מעניינת אותי אחרי כל הסיפורים האלה.
"שתיים", הוא עונה. אנחנו נותנים כיף.
אחר כך אנחנו מדברים על האוהלים. יוז'י מספר לו שהוא פה כדי לכתוב על זה, וג'ייסון אומר שזה קרייזי מה שהולך שם. הוא מספר שגם באוסטרליה אנשים לא יכולים לקנות דירה, ושהאבוריג'ינים מקבלים אבטלה ולא עושים כלום, אבל האמת היא שאנשים די מרוצים. אולי בגלל שאין מלחמות, ואולי כי תמורת חצי מיליון דולר אתה יכול לקבל בית פרטי עם חצר. אני מספר לו שלפי מה ששמעתי, חצי מיליון דולר בישראל יקנו לך דירת שני חדרים עם מרפסת מתפוררת כמו זאת שמעלינו.
מחוץ להמבורגרייה מנסה מישהו להיכנס למכונית שלו, אבל איזו בחורה עומדת ליד הדלת שלו וחוסמת אותה. הם מתחילים לצרוח אחד על השני, ואז היא זזה וממשיכה בחייה כאילו כלום. עובר לידנו בחור חרדי, ואחריו שוטר לבוש שחורים על רולר בליידס. כן, יש כאלה.
"קרייזי", אומר ג'ייסון. פאקינג קרייזי.
נייתן מקליפורניה, כולו ראסטות, שומע את האנגלית שלנו וגולש לתוך השיחה. הוא מת על תל אביב. הוא רגיל לחיות איפה שאין מקום לזוז. פה יש ספייס. וחוץ מזה, גם בקליפורניה יקר לקנות בית. דירה קרובה לים, שני חדרים, תעלה איזה 400 אלף דולר. פחות מאשר בישראל, אבל לא ממש זול.
"הכי אני אוהב את האנשים", הוא אומר כשאנחנו יוצאים לרחוב, ומדליק קטנה. "הם כל כך לבביים. גם בהפגנות רואים את זה. ויש את הסוציאל־דמוקרטים שצועקים דברים נגד הכיבוש. הייתי בצעדה השקטה וביקשו מהם לא לצעוק, אבל הם המשיכו". אני שואל את עצמי מי זה לעזאזל הסוציאל־דמוקרטים.
תל אביב נראית אחרת כשאתה מבקש להביט עליה אחרת. הניגוד בין רשתות הענק, הברים המדוגמים והבתים המתקלפים ניכר פתאום בכל מבט. אני מנסה לחשוב מה הייתי רואה אם זאת היתה הפעם הראשונה שלי כאן, ולא בטוח איך לעשות את זה.
גרם ב־100 שקל עוזר קצת. לעזאזל, מה לגבי עישון בר־השגה. אני עובר דרך בוגרשוב וקולט שכאן בטח הייתי שוקל לקנות נעליים. אחר כך אני נכנס לדיזנגוף סנטר ויוצא מיד. חוץ ממזגן אין פה שום דבר מעניין. אני עולה בשדרות בן ציון, עובר דרך גן עם כלבים ומגיע לאיפה שעומדים כל האוהלים של הקרייזי ישראלים. זה מגניב. המטבח המשותף נראה קצת מוכה דיזנטריה, אבל האווירה מדהימה.
גם כשאעבור כאן בארבע לפנות בוקר אמצא אנשים מדברים. אני שואל בחור אחד בחולצה כחולה ושרוך אדום מה הם רוצים. האנגלית שלו רחוקה מלהיות מצוינת, אבל הוא מצליח להסביר לי דבר אחד: יש בעולם מספיק שפע בשביל שכולם ייהנו ממנו.
כתייר אני לא יכול להבין הרבה מעבר לזה. אין פה הרבה שלטים באנגלית, אם לא מחשיבים את ההוא של B B Z N O T.
בחור מאיטליה מספר לי שהוא ישן פה על ספה כבר שלושה לילות. גנבו לו את התיק, אבל זה שטויות. היו שם רק בגדים, ומספיק אנשים פה כבר הציעו לו בגדים משלהם. אני מתיישב לידו, מכין ומדליק קטנה. אני בחו"ל. מי יוכל להגיד לי משהו.
12.8.2011
כמו אחרי כמה ימים באוסטרליה, נראה לי מגוחך לנסות לסכם בכמה מילים את מה שעובר עלי. אבל משהו עובר עלי. זה היה אמור להיות סופשבוע של צחוקים באכסניה סרוחה, אבל תל אביב של אוגוסט 2011 לא ממש מצחיקה. היא גם לא עצובה. היא מרגשת. האנשים, החיבור, האמונה בטוב. יש רק מילה אחת לזה, והיא כל כך הומואית. אהבה.
ג'ון מתבייש בעצמו. אני פוגש אותו בבר מחורבן עם וודקה רד בול ב־52 שקל ומוזיקת טראנס, והוא מתבייש כי עשה עלייה כבר לפני ארבע שנים והוא עדיין לא יודע עברית. עד לפני שנתיים הוא קצת ניסה, הלך לאולפן, השתדל לדבר עם אנשים מדי פעם, אבל בעבודה שלו - משהו עם מחשבים - כולם מדברים
אנגלית, אז נגמר לו הכוח והוא הפסיק לנסות. ובגלל שהוא לא מבין את השפה, הוא לא ממש יודע מה קורה בארץ. והוא הרגיש מנותק. הוא אפילו תכנן כבר לעזוב בחזרה ללונדון.
"אז למה אתה עדיין פה?", אני שואל.
"בגלל הצעדה ברוטשילד. אתה מבין, מה שהם מבקשים זה רייט און דה מאני. זה", הוא אומר ומקיש באגרוף קמוץ על הלב שלו, "קורה בכל העולם, אבל בלונדון או בפריז זה לא היה קורה ככה. זה שכולם ביחד".
אוקיי, אני אומר לו, אבל עדיין לא הבנתי למה אתה נשאר.
"ביקוז", הוא לוקח נשימה, "I felt like part of a nation". אני מחייך. כמו בשיר של שלמה ארצי, אני אומר לו. "לא יודע. לא שומע מוזיקה ישראלית", הוא עונה ומוסיף: "אתמול לקחתי שיעור פרטי בעברית".
שעתיים אחר כך, כשכמה מאנשי הדורמים יושבים בקבלה, אני פוגש את דניאל - כפוף, מקריח, חולצת פולו שגדולה עליו במידה וחצי לפחות. כמו כולם, הוא שואל מאיפה אני.
"מקדוניה".
"סקופי?", הוא שואל.
"מה?", אני עושה כאילו לא שמעתי ומתכנן בראש את המשך השיחה. אם זה שם של מקום, אגיד לו שאני מאזור אחר. אבל אם סקופי זה מילה במקדונית, או מה שלא יהיה שמדברים במקדוניה, אני גמור. מה אגיד לו? שעד לפני חודש הייתי חירש ולכן אני לא דובר השפה, למרות שבאורח פלא למדתי אנגלית מצוינת ב־30 יום?
"סקופי", הוא חוזר ואז מאיית את זה.
"לא מבין", אני חוזר ומזיע בידיים. רק שלא ישימו לב.
"נו, עיר הבירה שלכם. אתה משם?".
נשימת רווחה. מהר, לוחש לי יוז'י, עבור לתרגיל הסחת דעת מספר אחד. "לא, אני מכפר בצפון. מאיפה אתה?".
זה עובד. מוויסקונסין, אומר דניאל ומספר שהוא יהודי. לא שקשה לנחש את זה. שימו עליו משקפיים עגולים ומגבעת, והוא דוגמן הבית לקריקטוריסט של "דר שטירמר".
לישראל הוא הגיע כי יש לו כאן משפחה. "אני בכלל סוכן מוסד", לוחש לי דניאל ומיד מוסיף "בצחוק" למקרה שתכננתי להסתיר ממנו את התוכניות שלי לפיגוע בקו 25. הוא בא לעשות עלייה, וגר באכסניה עד שמשרדי הקליטה והפנים יאשרו לו את כל המסמכים.
"למה אתה לא גר אצל המשפחה?", אני מקשה.
"כי הדירה שלהם מושכרת", הוא עונה, "ואל תשאל: הם גובים מהדיירים שלהם 2,000 דולר לחודש. כשגיליתי את זה ממש רציתי לצעוק. לצעוק. לצעוק!". נוירוזה יהודית והתלהבות אמריקאית זה שילוב שיוצר הרבה רעש.
"איך אתה נהנה מתל אביב?", הוא שואל אותי, "אתה אוהב לראות עיר אירופית?".
ג'רמי, נורווגי שלוק שיושב לידינו, לא מבין מה אירופי פה. הוא גם המום מכמות הזיעה שיוצא לו להפריש כאן. "אז אתה סובל", אני יותר אומר לג'רמי מאשר שואל אותו. "פאק לא", הוא עונה מיד. "זאת חתיכת עיר מגניבה".
אני קם ללכת, ודניאל נותן לי טיפים לדרך. כולם לוחצים לי ידיים. יוז'י הזה הוא חתיכת בן זונה פופולרי.
אסי קצת פחות פופולרי. ביום שישי הוא מקבל טלפון כעוס מהחברה בגלל איזו מגבת שהונחה לא במקום. את כל היום אני מעביר במחשבות על לחזור לשרונה, אבל לא עושה את זה. כוס אמא שלה, למה היא צריכה לריב איתי כשאני כל כך רחוק.
אני מסתובב בין ברים, מנסה להשתכר. מאחורי בית הכנסת הגדול יש שני מקומות קטנים בסגנון חמארות, שמסביבם מסודרים שני בניינים ארוכים ומחודשים בצורת ר'. דירה פה בטח יקרה רצח, אבל אני מבין למה. זאת פינה מאוד מאוד יפה.
בכלל, צודק ג'רמי. התל אביב הזאת היא עיר מגניבה. יש ים, בתים יפים, מוזיאונים, תרבות. באוגוסט הספציפי הזה יש גם אחווה. "כשעומדים על הגבעות של יפו ומסתכלים צפונה רואים עיר כמעט מלכותית, הישג מרהיב למטרופולין בן 100 בקושי". הפעם פרומר צודק.
אני שוב הולך לישון בשש בבוקר ושוב קם אחרי ארבע שעות. בלי הרבה שיחות פרדה אני אורז את התיק שלי והולך לחברה.
יוז'י מת. אסי צריך לחזור.
