במיטה עם בבושקה
לא קל להיות בן 15. לא קל להיות בן 15 מאוהב. לא קל להיות בן 15 מאוהב בקייט בוש
האישה הראשונה שאהבתי היתה מבוגרת ממני ב־12 שנה, ולא היה לי סיכוי לפגוש אותה לעולם.
אין הרבה רגעים בחיים שאני זוכר בבירור גם אחרי עשרות שנים. בואו נודה בזה: בגילי אין הרבה רגעים שאני זוכר בכלל. אבל הרגע ההוא נחקק אצלי לנצח. אולי כי הוא קשור לאהבה.
1986 היתה שנה של רדיו, השנה שבה יצאתי להפלגות באוקיינוס הרדיופוני שבין גלי צה"ל לקול השלום של אייבי נתן. זאת היתה תחילתה של השכלה מוזיקלית, משולבת בבריחה מפני המוזיקה הקלאסית שהתנגנה בבית יומם וליל באדיבות אבא שלי, שעדיין סבור כי מה שהולחן אחרי 1910 זה "רעש". אבל הרעש הזה מילא את מוחי הטינאייג'רי והתפוצץ באושר גדול: עוד לא עיצבתי לעצמי היררכיה מדויקת בעמק הצלילים הזה. לא היה אכפת לי אם זה "מתוחכם" או "מורכב". השירים פשוט ריחפו לתוכי, ואני הייתי בובספוג. לקחתי בהשאלה - טוב, לפעמים גנבתי - תקליטים מהורים של חברים, הקלטתי כמו משוגע על קסטות של סוני, חרכתי רפידות של אוזניות כאילו אין מחר. ואז הגיע הקול ההוא.
משוואה עם נעלמת
ככה הבמאי הפנימי שלי זוכר את זה: פתח תקווה, סתיו. אני רובץ במיטה אחרי בית הספר, עצל ומנומנם, ומקשיב כמו תמיד לרדיו. ואז נשמע לפתע שיר שמעביר לי זרם חשמלי בכל הגוף, החל באינטרו של הפסנתר ובעיקר ברגע שהקול האלוהי בקע מהמקלט.
מעולם לא שמעתי שירה כזאת. זה נשמע כמו תרגיל אקרובטיקה מופלא, משהו שבין אופרה לרוק, מטורף, על גבול הצרחה. אני זוכר את התשוקה האדירה שהתעוררה בי לשני דברים: שזה לא ייגמר לעולם, ושלמען השם, השדרן יגיד בסוף מי זאת.
הוא אמר. "האזנתם לשיר Wuthering Heights, 'אנקת גבהים', בביצוע המחודש של קייט בוש". השדרן הוסיף גם משהו על אוסף, אבל אני זוכר שבאותו רגע פשוט טסתי לחנות התקליטים במרכז העיר. זה מן הסתם זיכרון מזויף, כי אף חנות בפתח תקווה של הימים ההם לא היתה פתוחה בין 2 ל־4 אחר הצהריים. בעצם גם היום זה ככה. אבל נניח לצורך העניין שהתייצבתי שם ב־4 באותו יום, ודרשתי את האלבום The Whole Story של קייט בוש. זה היה אוסף שהיא הוציאה אחרי חמישה אלבומים נפלאים, אבל את זה עוד לא ידעתי אז. אני זוכר את הצמרמורת הנעימה שחלפה בי כשהבטתי בתמונה שלה על העטיפה, בשחור־לבן. זה באמת היה כמו לפגוש את אשת חלומותיך. קייט בוש, בת 28 בלבד, מביטה מהורהרת ברוכש האלבום שלה.
המאהב מישראל.
לאחר מכן נוצרה רוטינה קבועה. מדי כמה שבועות הייתי יורד לחנות הקטנה ברחוב ההסתדרות וקונה עוד קייט בוש, בסדר כרונולוגי: החל ב־The Kick Inside, אלבום הבכורה שהקליטה בגיל 19, דרך Lionheart ,Never For Ever ,The Dreaming, והאלבום החמישי שיצא רק שנה קודם לכן, The Hounds of Love. בכל פעם התפוצץ לי המוח מחדש.
התוצרת של בוש בעשור הראשון של הקריירה האמנותית שלה לא דומה לשום דבר אחר. אפשר אולי להשוות אותה רק לדייויד בואי של תחילת שנות ה־70. אין כמעט מקרים של אמן צעיר - דייויד גילמור מפינק פלויד גילה את בוש כשהיתה בסך הכל נערה - שעובר מסע מוזיקלי מורכב כל כך. מסנטימנטלי לאקספרימנטלי, מפופ לרוק, מצרחות של באנשי משוגעת ועד לחישות של מכשפה מאוהבת. למרות שמדי דור קמות לה חקייניות, היא המקור הבלתי מעורער. זה לא רק הקול. זאת יכולת ההלחנה וההפקה, הפרפקציוניזם המטורף שלה באולפן, והעובדה שהיא לא אוהבת לחזור על עצמה פעמיים. מותחת את עצמה בכל פעם מחדש, עד קצה היכולת, ויחד איתה גם את המעריצים שלה.
היא לא הופיעה על במה מאז 1979. חוזר שנית: קייט בוש לא הופיעה עם המוזיקה שלה זה 32 שנים. למעשה, סיבוב ההופעות הראשון שלה היה גם האחרון, ובאופן אירוני נקרא Tour of Life. אבל אם ראיתם משהו מהסיבוב ההוא (אתם מוזמנים לחפש את הווידאו היחיד שיצא בחלקיו השונים ביוטיוב), אתם יודעים שזאת היתה חוויה מדהימה.
בוש היא גם רקדנית מחוננת שלמדה בין היתר אצל לינדסי קמפ. היא היתה מדונה עוד לפני מדונה; התנועעה על הבמה בשלל תחפושות, נעה בין רקדנית בטן מפתה לנערת גומי משוגעת. ב־1979 לא ראו דבר כזה. ילדה־אישה עם קול של מלאך, שכל תנועה שלה מרעידה את הלב שלך. אבל התנועות האלה יופיעו מכאן ואילך בווידאו־קליפים מעוצבים בלבד.
למה הפכה בוש לאריק איינשטיין של הבריטים? יש לכך הרבה הסברים, ביניהם הטראומה שנגרמה לה ממותו של ביל דאפילד, אחד האחראים בסיבוב ההופעות שלה, שנהרג בתאונה במהלך הופעה ב־2 באפריל 1979 והונצח באלבומה השלישי בשיר היפהפה Blow Away. אחרים טוענים שהפרפקציוניזם של בוש לא מאפשר לה להופיע, כי היא לעולם לא שבעת רצון מהסאונד ומהתוצאה. היא עצמה מגיבה בתשובות מתחמקות כמו "רציתי להשקיע יותר בעבודה באולפן"; בראיון נדיר שנערך איתה השנה ברדיו הבי.בי.סי דחתה בתוקף את הטענה שמדובר בפוביה, ואמרה בקול הרך שלה שלדעתה "אני כבר לא שם". היא תשמח לחשוב על הופעה, אמרה, אבל לא על סיבוב של ממש.
חבל, קייט. לא מעט אנשים מוכנים לקחת משכנתה שנייה כדי לממן כרטיס להופעה שלך. רק תגידי ואני בא. למרות שבפנים אני יודע שכבר לא תגידי.
האישה האחרת
ההימנעות מהופעות רק הוסיפה למסתורין סביב בוש. בכלל, המשחק בין דמות נועזת למסתגרת מודגש ביצירה שלה. אני נזכר בפוסטר הענק שליווה את הוצאת אלבומה הראשון ועורר סערה בלונדון: בוש הצעירה, בגופייה בלבד, מביטה אל המצלמה במבט פתייני, הפטמות שלה מודגשות מבעד לגופייה הדקה ויוצרות משהו אירוטי מאוד, אבל לא בוטה מדונה־סטייל. בוש עצמה אמרה שלקח לה שנים להשתחרר מהפוסטר הזה שיזמה חברת EMI, "ולהוכיח שאני קודם כל אמנית, ורק אחרי זה בא הגוף שלי". אבל גופה היה הכלי שלה משלב מוקדם מאוד. היא הופיעה בבגד גוף הדוק, הצטלמה לעטיפות אלבומיה מחופשת לאריה סקסי במיוחד, מעבירה מפתח בנשיקה צרפתית לאהובה, מחבקת כלבלבים במיטה בתנוחות מפתות שרק הביזאריות שבהן מונעת מהן להיראות זולות.
כבר כנערה שרה בוש על מין, גילוי עריות ויחסים פדופיליים עם נער צעיר. "ככל שאני מהרהרת יותר בסקס, הוא נעשה טוב יותר/ הנה, כאן יש לנו מטרה בחיים/ טוב למחזור הדם, טוב להורדת מתחים/ שורש תחייתי מחדש", כתבה באומץ ב־Symphony in Blue, השיר הפותח של אלבומה השני. היא עסקה שם בטבעיות רבה במיניות שלה עצמה, כמו שבהמשך הקריירה תעסוק במשמעות של להיות אישה, או אמא. היא שרה טקסטים שהיו נחשבים לפרובוקטיביים אצל אמנים אחרים, אבל כשנערה אנגלייה יפהפייה שרה אותם, זה התקבל באופן טבעי. באהבה.
ומתחת למילים שלה היתה תמיד המוזיקה. בוש היא פסנתרנית מחוננת ורגישה, ויש לה לא מעט שירים שמוכיחים את זה. This Woman's Work מ־1989 למשל, סימפוניית מופת קטנה שמדברת על השינוי הגדול בחיים, כשהתינוק הראשון מגיע.
את השיר הזה הבנתי רק כעבור שנים, כשהוא הגיע גם אלי: הבטתי בבני הבכור מנמנם לו בסל־קל, ובראש שמעתי את הצלילים של קייט בוש, אשתי המוזיקלית הראשונה. יחד עם אשתי השנייה והאמיתית, היא עזרה לי להבין את העבודה של הגבר הזה. Now starts the craft of the father, כתבה בוש, ואני הפנמתי. אבאל'ה, מעכשיו הכל משתנה.
יודעים מה, אל תאמינו לגבר לא צעיר שפעם היה מאוהב. פשוט תקשיבו לחמשת אלה:
1. The Dreaming, שיר הנושא של האלבום. זה אוונגרד במיטבו: לחשושים, אפקטים, פרנויה מובהקת - את הכל תמצאו כאן. מומלץ לשעת לילה מאוחרת, בלי אורות.
2. Violin מתוך האלבום Never for Ever. רוקנרול מטורף בליווי כינור, ובוש מחקה בקולה את הסאונד החורק שלו. לשים בפול ווליום.
3. Watching You Without Me (אחד הקטעים ביצירה The Ninth Wave, צד ב' של Hounds of Love). בס דומיננטי להדהים, לחישות מוזרות של בוש, וטקסט שעוסק באישה שרואה את חיי בעלה בלעדיה - אחרי שהיא כבר איננה.
4. Rocket's Tail מתוך האלבום The Sensual World. שיתוף פעולה של בוש עם מקהלת הנשים "טריו בלוגרקה" מצד אחד, ועם דייויד גילמור שגילה אותה מצד שני. זה מתחיל כמו מקהלה, שהולכת ועולה עד להתפרצות רוקנרולית עם הגיטרה החשמלית של גילמור. מי שליבו לא מתפוצץ באותו רגע יכול להכריז על עצמו כאנדרואיד ולסגור את הבסטה.
5. Moments of Pleasure, שיהיה משהו מתוק־מתוק לקינוח. לא סתם אמר מארק אלמונד שהשיר הזה, מהאלבום The Red Shoes, הציל אותו מהסמים. זאת יצירה שמדברת על הרגעים הקטנים בחיים שחייבים להעריך, כי הם אלה שבאמת יישארו איתנו.
אמן.
עכשיו זאת כבר אנקת שנים
הרגש כלפי בוש תמיד קיצוני מאוד: יש כאלה שמתחברים אליה מהשנייה הראשונה, כמוני, ויש כאלה שממש מתקשים לסבול אותה. זאת לא רק האקסצנטריות - ואתם מוזמנים לפתוח את הביוגרפיות שנכתבו עליה, לי יש שתיים - אלא גם העובדה שמדובר במישהי שבודקת את הגבולות שלך כל הזמן. I'd like my music to intrude, היא אמרה פעם בראיון, או בתרגום חופשי "אני רוצה שהשירים שלי יתפרצו לכם לאוזן". לא בנימוס. מהבחינה
הזאת, השירים המוכרים של בוש עושים לה עוול, כי הם מייצגים את הצד המתון של הספקטרום. הרדיו אוהב יותר את "בבושקה", את Running Up That Hill, את The Man With the Child in His Eyes. לעולם לא תשמעו שם שירים שמציגים את הצד המוטרף יותר, כמו כמעט כל שיר באלבום הרביעי שלה, או הצד השני של Hounds of Love, שהוא יצירת רוק מתקדם שבנויה מפרקים ונמשכת יותר מ־20 דקות. בוש משכשכת את רגליה במיינסטרים, אבל חיה בכבוד בשוליו.
בשלב זה יאמר הקורא חד העין: חביבי, עד עכשיו דיברת בעיקר על שנות ה־80. מה קרה מאז? ובכן, אחרי עשור שבו ירתה מקבץ של חמישה אלבומי מופת ואוסף, משהו דעך. קצת מבחינת יצירתיות ובעיקר מבחינת הקצב. בוש המשיכה לעבוד גם אחרי האוסף ההוא מ־1986, אבל ההספק הלך ופחת. אלבום אחד ב־1989, שני ב־1993, שלישי ב־2005. השנה היא הוציאה אוסף חדש בשם Director's Cut, שבו הפיקה מחדש כמה משירי התקופה השנייה של הקריירה שלה. אלבום עם חומר מקורי מתוכנן לדבריה "בהמשך", שבשפה של בוש זה אומר כל דבר מהשנה הקרובה ועד עידן הקרח הבא. היא מעדיפה להסתגר בביתה שבקנט עם בן זוגה ובנה ברטי (שמככב בשיר הנושא את שמו באלבום Aerial), וליהנות ממעמד של אייקון.
אני מצידי המשכתי לחלום שאאתר אותה. אחרי הצבא נסעתי לבריטניה וחשבתי ברצינות לחפש את האחוזה הכפרית שלה, אבל המסתורין היה כל כך רב שוויתרתי. הגעתי למסקנה שאולי קייט שבראשי עדיפה על פני קתרין בוש שבמציאות. כתחליף מצאתי בחנות מוזיקה בלונדון שלל עותקים של פאנזין בשם Homeground שהמעריצים שלה הוציאו לאור. הם מספרים על ילדה בת 11 שמתחילה לנגן בפסנתר בחווה של אבא ואמא, וגם לכתוב שירים. שכבר בגיל 13 כותבת את מה שיהפכו ללהיטים הגדולים באלבום הבכורה שלה, שש שנים מאוחר יותר. על נפש עדינה, שנחשפה קצת מהר מדי ומוקדם מדי לאור הזרקורים. אישה שמטורפת על מונטי פייתון, וודי אלן וכל דבר של רואן אטקינסון (איתו גם הופיעה יחד בדואט משעשע, חפשו). אישה שחוששת מפרסום ומחשיפה, למרות שאין לה בעיה להתפשט בכל טקסט מחדש.
אני עדיין שומר את הפאנזין הזה בספרייה שלי. בכל פעם שאני קורא אותו או שומע את המוזיקה, אני מתמלא שוב באהבה הפשוטה של ילד בן 15 לאישה עם הקול שבא מהשמיים - אבל לעולם לא אשמע אותו מעל במה, פשוט כי נולדתי מאוחר מדי. אפילו עכשיו, בפעם המי יודע כמה, אני מתמלא בגעגוע לצלילים של השיר הראשון ההוא, "אנקת גבהים", ולמילים שלוקחות אותי לשדות הירוקים של אנגליה: "היתקליף, זאת אני, קתי. בוא הביתה".
לפנייה לכתב/ת 
