איזה טיפוס!

שלומית, שאף פעם לא מסרבת לבראנץ', דווקא קופצת על ההצעה של טום, עושה עיניים כאלה מסכנות ואומרת, "רועי, הבטחת לי שנטפס על קירות, אתה יודע שאני ממש רוצה את זה כבר הרבה זמן פליז פליז פליז פליז".

אני מנסה להרגיע אותה ולהסביר שבשביל לטפס על קירות לא צריך להוציא עשרות דולרים אלא רק להרים טלפון לאמא שלה ולשמוע אותה מקשקשת, אבל זה לא ממש עוזר לי כי טום ושלומית כבר קובעים להיפגש למטה בעשר בבוקר.

אני שואל מה צריך להביא איתנו חוץ מחבל וערכת החייאה. הוא אומר הרבה מצברוח ומסביר שזה ממש לא מסוכן כמו שאנחנו חושבים. "יש שם קירות למתחילים ומתקדמים. אם אתם רוצים לטפס על הגבוהים, אתם צריכים לקחת שיעור בקשירה. אבל בכל מקרה בפעם הראשונה כדאי לכם לנסות את הקירות הנמוכים כדי להשתפשף".

"יאללה יאללה להשתפשף. למדתי קשירה בצופים" אני אומר, "אז אף אחד לא יתקע אותי על הקיר של הילדים אתה שומע?"

למחרת בבוקר אנו פוגשים את טום באולם הטיפוס. הוא מגיע לשם מזיע אחרי ריצה, אנחנו מסיימים את הבייגל-קרים-צ'יז-לוקס. גרעפס קטן ויוצאים לדרך. "אתם תתחילו שם", אומר טום בזמן שהוא קושר לעצמו חבלים למפשעה ומצביע לכיוון קיר בגובה חמש מטר שמעוטר בשלל בקעים, גומחות וסרטים צבעוניים. אני בוהה בחומה ואומר רגע, אמרנו בכלל שנתחיל בקיר של הילדים. "זה הקיר של הילדים", אומר לי טום. "אוקיי, אבל מה עושים כשמגיעים למעלה?" - "קופצים או משהו אנאעארף". טוב הוא לא אמר באמת אנאעארף, הוא בריטי, אבל אני מנסה להמחיש נקודה.

קושרים את נעלי הטיפוס, אוספים את שק הטלק ומתכווננים אל עבר קיר הטיפוס. עקרונית, כל סלע וסלע מסומן במסקנטייפ זוהר שמציין מסלול. יש כאלה למתחילים וכאלה למתקדמים. הבעיה העיקרית היא שכולם איך שהוא נגמרים למעלה. בכל מקרה, אנחנו מאתרים מסלול אחד שמסומן באפס מינוס, הרמה הכי קלה ועוד קצת יותר קלה. יד ימין תופסת סלע פלסטיק, רגל שמאל מונחת על הברגה מובלטת והופ מתחילים לטפס. "לא! לא! שים ת'רגל שמה, מצד ימין! לא זה ירוק ואתה בכלל בכחול! נו, נו עכשיו תעביר את יד שמאל מעבר לביתשחי ותרים את הברך מאחורי האוזן!"

כן, אחד הדברים שמסתמנים להיות חיוביים למדי בכל מה שקשור לטיפוס הקיר הוא התמיכה שמקבלים מצד הפרטנר ושאר קהילת המטפסים. זאת אומרת בזמן שקהילת המטפסים רוצה לראות אותה מגיע לפסגה, הפרטנר בדרך כלל שואף לראותך מתרסק על הפרצוף. אבל בכל מקרה, הנה אני עם פלונטר עצבני במרפקים, והנה כל האולם מעודד אותי בתקווה שאסיים. לא כי אני איזה עילוי טיפוס, אלא בגלל שהעסק כל כך מעייף ואחרי טיפוס אחד מותחים כל שריר אפשרי בגוף וצריך לנוח, הרבה, וכל מה שנותר לעשות זה להביט בוואנבי ספיידרמן האחרים מאתגרים את כוח הכבידה.

אחרי שליטה מוחלטת בכל מסלולי מינוס אפס באולם, שלומית מחליטה שהגיע הזמן להתקדם רמה למעלה לאפס פלוס. "בטוחה?" אני שואל, "נראה שיש שם שלב בו צריך לבצע היפוך 180 מעלות תוך כדי שאת מחזיקה את עצמך בזרת רגל ימין בלבד", אך שלומית כבר אוחזת בקיר ללא פחד, מושכת עצמה מבליטה לגומחה בלוליניות מטורפת ומגיעה לסוף בלי למצמץ.

"שיט רועי אני לא יודעת מה לעשות עכשיו".

"מזתומרת מה לעשות? הגעת למעלה ועכשיו את רק צריכה לרדת" - "לא רועי, אתה לא מבין זה ממש גבוה אני לא יכולה להסתכל אפילו למטה, אמאל'ה, תעזור לי" - "כן, בדיוק, את לא צריכה להסתכל למטה רק לרדת רגל אחר רגל וכבר יהיה בסדר אני מבטיח". אבל זה לא עוזר. שלומית נכנסת לפאניקה ומתחילה לשחרר אחיזה, תוכנית פעולה חפוזה אשר מובילה להתרסקות על משטח הגומי הכחלחל.

"אני חושבת שקרעתי רצועה ברגל", אומרת לי שלומית.

"אני חושב שנקעתי את האגודל", אני אומר בחזרה.

"מתי חוזרים לכאן?"

"מחר!"