איך נשבר שיא ההום-ראנס הגדול של בייב רות'

אז מה קרה? למאריס היו שני ימי חבטות טובים, אבל ללא הום ראנס. מי ששלח אחת אל מעבר הגדר היה מיקי 'מיק' מנטל, שעד לפני כחודש לפני כן רץ ראש-בראש נגד מאריס להשגת שיא ההום ראנס. אבל אז קרה משהו למיק, והוא החל לאבד משקל ואיתו גם את העניין במירוץ לשיא. דווקא הוא חבט את ההום ראן מס' 54 שלו, ואחרי המשחק אמר לחברו הטוב ושותפו לדירה קטנה בקווינס, רוג'ר מאריס (השלישי בדירה היה בן קבוצתם בוב סרב), "רוג', אני לא מרגיש טוב". אבל הוא חזר לשחק ביום המחרת, ושניהם חזרו הביתה עם 59 הום ראנס למאריס, ו-54 למנטל, עם 5 משחקים עד לסיום העונה.

מיקי מנטל

מיקי נולד בעיירת כורי פחם קטנה, ספוינאו, אוקלהומה. אביו, אלווין, היה פעם שחקן חצי-מקצועני מקצועי והוא רצה לתת לבנו (אחד מארבעה) עתיד טוב יותר מכריית פחם: שחקן בייסבול מקצועני. האב היה איש קשה עורף, עקשן, עם יד ברזל כלפי ילדיו. במיקי הוא גילה כשרון שלא היה לו כילד, והוא העביד את בנו הקטן בפרך, 6-5 שעות חבטה וזריקה כל יום, כשמיקי היה רק בן 7. מיקי העריץ את אביו עד יום מותו של האב ממחלת הוצ'קינס בגיל 39. כששיחק בליגת המיינור בקנזס, כשהוא בן 19, כתב מיקי לאביו אחרי שבמשך כמה שבועות לא הצליח לחבוט מעל 25%" "דאד, אני עייף מבייסבול. נשבר לי. אני חוזר הביתה!" האב החזיר טלגרמה: "תמיד חשבתי שגידלתי גבר. עכשיו ברור לי שגידלתי שפן פחדן. אוקיי, חזור הביתה, ואתה תמיד יכול להצטרף לקבוצת כורי הפחם שלי".

מיקי יצא מהמשבר וב-1951 היאנקים הביאו אותו לניו-יורק. הוא מיד פרח ושנה אח"כ נבחר לאול-סטאר הראשון שלו. הוא שיחק ב-19 משחקי אול סטאר נוספים, היה השחקן הראשי והטוב של היאנקיז בשבע אליפויות וורלד סרייס (מתוך תריסר הופעות בגמר), ארבע פעמים 'השחקן המצטיין של הליגה', זוכה בפרס 'כפפת הזהב', מנצח הטריפל קראון, ו'שחקן המאה' (הקודמת כמובן) של המייג'ור-ליג. הוא שיחק ביאנקיז 17 שנים (1968-1951) בהם חבט ממוצע מצויין של 29.8%, 2,415 ראנס, 536 הום-ראנס, ו-1,509 הבאות שחקנים מבסיס לבסיס הבית. הוא מחזיק עד היום בשבעה שיאי וורלד-סרייס ושיאי ליגה אחרים ונחשב כמעט ללא סייע ל'סוויץ' היטר' מספר אחד בעולם עד זמנו, ועכשיו אנו יודעים שגם עד היום לא נולד אחד כמוהו. 'סוויץ' היטר' חובט בימין או בשמאל, תלוי אם הפיצ'ר ימני או שמאלי; אם הפיצ'ר זורק בימין, הוא חובט בשמאל ולהיפך. לחובט תמיד יתרון נגד הפיצ'ר אם הוא חובט בניגוד ליד הפיצ'ר.

בכל אמצע שנות ה-50 מיקי היה המלך של העיר. כשזכה בטריפל קראון (הכי הרבה הום ראנס, הבאות הביתה וממוצע החבטות הגבוה בליגה) כל ניו-יורק יצאה במחולות. הבלונדיני יפה התואר עם המבטא האוקלוהומי שיגע את כל העיר. גברים רצו אותו. נשים רצו אותו. ילדים רבו על קלפיו.

לאטין קוורטרס, קלאב 21, סטורק קלאב, אל מרוקו קלאב, או טוטס שור - הבארים והמועדונים המועדפים על כוכבי הבייסבול של התקופה, היו המקומות בהם יכולתם למצוא גם את שאר הברנשים והחתיכות של מנהטן, כולל פרנק קוסטלו (הבוס הגדול מהמאפיה שאימץ את מנטל כאילו היה בנו), דיימון רניון, ארנסט המינגוויי, יוג'ין או'ניל, ג'יימס קגני, מיקי רוני, לוסיל בול או ג'קי גליסון, שתמיד היו מצטרפים לשולחנם את האתלטים (בסולם ההעדפות, אתלטים גדולים תמיד חשובים יותר משחקני הוליווד גדולים, וזאת עובדה!) ושותים עד אור הבוקר. יש משחק, אין משחק, החבורה העליזה הייתה מרכבת משחקני-על שהיו מנצחים אפילו עם האנג-אובר.

את המיק אהבו כי הוא כוכב גדול בלי שמץ כוכבנות. אחרים לפניו או אחריו – כמו בייב רות', ג'ק דמפסי, וולט פרייזר, ביל טילדן, פרנק גיפורד או דריק ג'יטר – ידעו שהם כוכבים והתנהגו בהתאם. הוא בא העירה כקאונטרי-בוי וכזה נשאר. טיפונת תמים, מין מידנייט קאובוי כזה, גם כשהעיר כולה רק רצתה להתחכך בו.

רוג'ר מאריס

רוג'ר היה האנטיתזה המחלטת למיקי: שקט, נחבא אל הכלים, אף הוא קאונטרי בוי מעיירה קטנה במינסוטה, אבל לא 'מידנייט קאובוי'. הוא היה נשוי, נאמן לאשתו, וביג-טיים בעיר עבורו הייתה ארוחה של עוף צלוי או מבושל עם תפוחי אדמה ושעועית ירוקה בסטייג-דלי, הג'ואיש דליקטסן המפורסם במיד מנהטן. הוא היה השחקן הפחות מתבלט ביאנקיז. רק תנועה קלה בפניו הראתה כמה מציקות לו השאלות המטופשות של העיתונאים:

- "רוג', מי הזמר האהוב עליך?"

מאריס: "פרנק סינטרה".

"רוג', מי הזמרת האהובה עליך?"

מאריס: "אין לי העדפה".

עיתונאי: "האם אני יכול לרשום בעתון שאמרת דוריס דיי?"

מאריס: "אבל לא אמרתי!"

הקהל של ניו יורק ירק עליו, קילל אותו, ושרק בוז עם כל הום ראן שאיים לשבור את השיא של בייב רות' האהוב. מיקי מנטל בא לעזרתו. "אל תשים לב", הוא אמר לו. האנק גרינברג, החובט היהודי הגדול שעמד לשבור את שיאו הבייב כשהיו לו 58 הום-ראנס עם שלושה משחקים לסיום, ובכולם ראה רק 'בולס' בלי שכדור אחד יהיה כדור לחבטה, אמר למאריס: "אותי ליוו קריאות 'יהודי ממזר' ו'קייק' לאן שפניתי. פשוט סתמתי את אוזני ושיחקתי. רק הום ראנס השתיקו את החוליגנים". לא היה שחקן אחר ששיחק עבור קבוצה ניו-יורקית שסבל בבית כאלה קללות, גידופים, הכפשות, השמצות, דברי נאצה ואפילו שנאה כפי שסבל מאריס.

61!

בילי קריסטל היה אוהד היאנקיז מגיל אפס. אביו לקח אותו לכל משחק. כאבו של מאריס נגע עד כדי כך לליבו של קריסטל, שהוא החליט להקדיש שנתיים מחייו וליצור סרט שיחזיר קצת כבוד לשחקן הבייסבול הנפלא שהשיא ששבר היה אחד הדברים הגרועים ביותר שקרו לו. השיא נשבר ביאנקי סטדיום מחר, לפני חמישים שנה. הסרט הנפלא של קריסטל נקרא "61" והוא כולל סרטים ישנים, הקלטות, ראיונות עם שחקני קבוצתו, שרבים מהם עדיין בחיים. סרט נפלא, אמיתי, המראה את היאנקיז – בילי מרטין, מיקי מנטל, רוג'ר מאריס – ללא כחל ושרק. הסרט מבטל ומכחיש הרבה סיפורי פנטזיה והרבה אמונות שהוכחו כלא נכונות, והחשובה שבהן היא החברות הנפלאה בין מיקי ורוג'ר.

אחרי המשחק השני בבוסטון, ב-24 בספטמבר, מאריס הכריח את מנטל להיכנס למכונית הספורט שלו והביא אותו לבית חולים עם 41 מעלות חום. מנטל סבל מדלקת חמורה בעצמות הירך, אולי כתוצאה ממחלת האוסטיאומלייטיס, שסבל בילדותו ושכמעט גרמה לקטיעת רגלו. מנטל ראה את שאר משחקי היאנקיז בטלוויזיה הקטנה שלו בבית החולים. ומאחר וכולם היו משחקי בית, מאריס היה הראשון שבא לשבת עם מנטל מיד אחרי כל משחק.

במשחק של 26 בספטמבר נגד בולטימור אוריולס, מאריס סבל מכאבי גב. בכל זאת הוא עלה לשחק. כשהוא נשאל אם הוא עולה לשחק בגלל שהוא רוצה לשבור את שיאו של הבייב, הוא ענה בפשטות, "כן". היה זה המשחק ה-158 של העונה. באינינג השלישי, הפיצ'ר היהודי ג'ק פישר זרק כדור קשתי גבוה. "ברגע שהכדור עזב את ידי", אמר פישר אח"כ, "ידעתי שהכנסתי את שמי להסטוריה!" היה זה ההום ראן ה-60 שהשווה את מאריס לבייב. ב-27, שוב נגד בולטימור, הגב כאב מדי ומאריס לא שיחק. ב-29 וב-30 נגד הרד סוקס הוא חבט טוב, אבל הכדור נשאר בתוך האיצטדיון כי הגב כאב מדי.

ואז הגיע 1 באוקטובר, 1961. משחק מס' 162, המשחק האחרון של העונה. היום, או לעולם לא. מאריס נגד זורק ימני צעיר בן 24 בשם טרייסי סטלרד. באינינג הראשון הוא שורף את מאריס. אינינג רביעי, יכול מאד להיות שגם האחרון של מאריס במשחק. איצטדיון שלם משתתק. בית קברות. אפשר לחתוך את האוויר הרטוב של דרום ברונקס בסכין. כדור ראשון, בול. הקהל שורק בוז. כדור שני, נמוך מדי. בול שני. צרחות בוז. כדור שלישי, גבוה וקצת החוצה מאיזור הסטרייק, אך מאריס חובט. הכדור עף אל מעבר היציע הימני. הום ראן מספר 61. מנטל, כך מספרות האחיות, קופץ ממיטתו בבית החולים וצורח כילד.

כולם מבקשים ממיקי להיכנס למכון לגמילה. הוא מתוודה ל"ספורטס אילוסטרייטד" על שנים רבות של שתייה שהרסה לו את הכבד. הוא עובר השתלת כבד ב-1995 ונפטר כמה חודשים אח"כ. ב-1983 גילו שמאריס סובל מהוג'קינס לימפומה. הוא נפטר שנה אחרי. גם מנטל וגם מאריס דאגו להקים קרנות גדולים, להם תרמו הרבה מכספם שלהם, הראשון להשתלת אברים והשני לחולי לוקימיה. שתי הקרנות משגשגות עד היום.