שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מלאכת המחשבה של אידה פינק
    מלאכת הסיפור של אידה פינק מעולם לא עשתה שרירים. אבל היא גם מעולם לא התבטלה בפני הזוועה. בשקט, בשפיות, היא הקשיבה לעדויות ולקחה אותן אל המקצוע העתיק של מורכבות החיים - המקצוע של מספרי הסיפורים. נסים קלדרון נפרד

    יש לאידה פינק סיפור שנקרא "פון מגפינסקי". הוא מספר על הלילה האחרון בחייו של יהודי, בתא כלא, לפני שהוא נשלח לאושוויץ. זה סיפור על התעללות. חבריו לתא - יהודים כמוהו, ויודעים כמוהו שאלה השעות האחרונות לחייהם - מתעללים בו. אחד מהם מעמיד פנים שהוא פון מגפינסקי, החוקר הנאצי הסאדיסט של הכלא, ומשפיל אותו לעיני כולם. היהודי נופל בפח ומגיב באימה ובציות, עד הרגע שבו המתעלל מפשיט אותו ושואל בצרחה מתי לאחרונה שכב עם אהובתו. זה הרגע שבו היהודי מפסיק לציית.

     

    עטיפת "רישומים לקורות חיים". אמנות סיפור חסרת בושה  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    עטיפת "רישומים לקורות חיים". אמנות סיפור חסרת בושה

     

    הוא אומר ל"חוקר": תירה בי. זה מצחיק את האסירים האחרים. הוא מבין שהם ניסו להכניס צחוק אכזרי אל השעות האחרונות לחייהם, כדי שלא יהיו בהן רק פחד משתק. הם שואלים אותו למה לא יצחק כעת גם הוא. הוא אומר בגמגום "בהמה" וצונח אל הדרגש שלו. בסיום הסיפור כולם על משאית והם רואים את שלט-הדרך המורה שאושויץ קרובה. האיש שהתעלל בו תופס בידו ובוכה.

     

    נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי שאידה פינק מתה. בימים אחרים, בשעות אחרות, אני נזכר בסיפורים אחרים שלה. אבל הידיעה על מותה הביאה אלי את "פון מגפינסקי". לא בגלל האכזריות שבו. יש לה סיפורים אכזריים יותר. לא בגלל הבכי שבסיומו. אידה פינק לא היססה לכתוב על בכי פעמים רבות. בגלל אמנות הסיפור התקיפה שבו. מותר אפילו להגיד: בגלל אמנות הסיפור חסרת הבושה שבו.

     

    סיפורים לא צועקים

    אמרו על אידה פינק שהיא כתבה סיפורים לא צועקים על אנשים שעברו את השואה. אני לא בטוח. אני שמעתי בהם צעקה, גם אם צעקה כבושה. אמרו עליה שפוררה את "השואה" למאות רגעים מדויקים ושונים זה מזה של אנשים שונים זה מזה, ושלא היה לה שום צורך לכנות בשם את המכלול השלם של השואה, או לתת לה פירוש כולל, או להצמיד לה לקח כולל. וזה נכון. אמרו עליה שהיא מצאה איך לכתוב על הנורא מכל בלי לעקוף אותו, ובלי להגזים לגביו. וגם זה נכון. אמרו עליה שהסיפורים שלה, שהם עיקר יצירתה (היא כתבה גם רומן אחד וכמה מחזות), הם קצרים מאוד ודומים לרישום עיפרון מינימלי, יותר משהם דומים לתמונת שמן עמוסה.

     

    וגם זה נכון, אבל בתנאי שנזכור שהם היו סיפורים. מאוד סיפורים. ולא רק ציירי שמן לא שוכחים לרגע שהם ציירים, גם רשמי עיפרון הם ציירים בלתי מתנצלים. והאמן הבלתי מתנצל שהיה בתוך האשה השקטה הזאת הוא שהתפרץ אלי כאשר קראתי על מותה.

     

    אחד מקבצי הסיפורים שלה נקרא "רישומים לקורות חיים". ואכן שוב ושוב יוצרת אידה פינק את הרושם שהיא מספרת לנו בפשטות ובישירות על ארוע שקרה לה באירופה של שנות השואה, ארוע מתולדות חייה, או ארוע שנמסר לה מפיו של עד שעבר אותו על בשרו (שנים רבות היא עבדה כרושמת-עדויות ב"יד ושם", ואין ספק שהיא הביאה אל רבים מן הסיפורים שלה את הסיטואציה של האדם המקשיב לעדות). אבל כבר מן הסיפורים הראשונים שלה שקראתי, אני זוכר את הצורך שהתעורר בי לעצור אחרי כל סיפור ולהעביר אותו בדמיוני מחדש (פעמים רבות גם קראתי אותו מיד מחדש).

     

    כי הסיפור מוסר פיסת חיים איומה בדרך טבעית כל כך, אמינה כל כך, שאתה מתפתה לקבל אותו כעדות, כ"קורות חיים", כמעשה שהיה. אבל אז הקורא, או הקוראת, חושב רגע, עובר על הסיפור שוב, ומתברר לו שאידה פינק יוצרת שילוב דק מן הדק בין עדות לבין סיפור בדוי. בקריאה שניה, מתברר שאיזו מטמורפוזה אינטימית פועלת אצל אידה פינק כאשר היא כותבת - בסיפור אחר -  "הרבה ממה שאספר הוא פרי הדמיון, אבל הדברים אמורים רק באבזרי התפאורה, לא בארוע עצמו".

     

    מהם אבזרי התפאורה של הדמיון שמשאירים את הארוע חי ונושם, שנותנים לו, מכוח הבדיה, את העוצמה ואת התובענות של החיים עצמם? אלה אביזרי התפאורה של מספרי הסיפורים, אלה כלי המלאכה של אחת המלאכות העתיקות ביותר של המין האנושי: מלאכת הסיפור.

     

    מן הקול ומן הזעם

    בסיפור "פון מגפינסקי" יש מן הקול ומן הזעם של קורות חיים כמות שהם. אבל באותו זמן, וכמעט בלי שנרגיש, יש בו מן האביזרים המלאכותיים, המקצועיים, של מספרי הסיפורים לדורותיהם. סודות המקצוע של המספר, הטכניקות של המקצוע, הם כאן במלוא כוחם, וגם במלוא יופיים. כך הטכניקה להתחיל סיפור "באמצע הדברים" - איש נזרק אל תא כלא אפל -  ולא להסיט את הקורא אל סדר הדברים המציאותי, אל השנתיים שבהן הסתתר.

     

    כך הטכניקה לתת לסיפור שם פשוט ונחרת בזיכרון – פון מגפינסקי - אבל זה

    שם שיתברר בהמשך גם כהונאה, כשם שמישהו אחר מופיע מבעד לו. כך המלאכה העתיקה לשרטט דמות מרכזית אחת וסביבה דמויות הרבה פחות בולטות, ואז להפוך את הקערה על פיה ולעשות את האיש המתעלל והצוחק לדמות המורכבת ביותר בסיפור. כך התפנית בעלילה: הרגע שבו המושפל אומר למשפיל "עד כאן", ולו גם במחיר חייו. כך המלאכה העתיקה של הפואנטה: משפט הסיום שמאיר את הסיפור כולו באור חדש.

     

    ביום שבו מתה אידה פינק חשבתי על כך שהסיפורים שלה מספרים על המעשים הקשים ביותר שנעשו אי פעם, אבל הם לא דיכאו אותי. כי מספרי סיפורים לוקחים את הזוועה, ועושים אותה לסיפור נשלט, משוכלל, חכם, טעון בנסיון של דורות. יותר מזה: הסיפור מעז לבוא אל חצרות-המוות ולעסוק בפיתוי - פיתוי של הקורא להקשיב, לשים לב, להיות מופתע, לחשוב על המורכבות שיש באכזריות המצמררת של האיש שהתחזה ל"פון מגפינסקי", ואולי כך גם העניק הסיפור הושטת יד אחרונה של צחוק מר אחד אחרון, לבני אדם שיודעים כי כבר לא יצחקו לעולם.

     

    מלאכת הסיפור של אידה פינק מעולם לא עשתה שרירים. אבל היא גם מעולם לא התבטלה בפני הזוועה. בשקט, בשפיות, היא הקשיבה לעדויות ולקחה אותן אל המקצוע העתיק של מורכבות החיים, זה המקצוע של מספרי הסיפורים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אידה פינק. סיפורים של זוועה שקטה
    צילום: מיכאל קרמר
    הטבות למנויים
    מומלצים