מת איש התיאטרון הפלסטיני פרנסואה אבו-סאלם

פרנסואה אבו-סאלם, שחקן, במאי ומייסד התיאטרון הלאומי הפלסטיני "אל-חכאוותי", הלך לעולמו בסוך השבוע. גופתו נמצאה בשבת בשכונת טירה שברמאללה. סוכנות הידיעות הפלסטינית דיווחה הבוקר כי המשטרה חוקרת את המקרה ובכלל זה מתקיימת נתיחה על מנת לקבוע את נסיבות המוות.

פרנסואה אבו-סאלם, בן לאב דיפלומט הונגרי ואם צרפתייה, נולד ב-1951 במזרח ירושלים. את לימודי התיכון עשה בשנות ה-60 בביירות ומייד לאחר מכן הצטרף ללהקת השחקנים "Theatre Du Soleil", של אריאן מנושקין בפריז. ב-1970 חזר אבו-סאלם למזרח ירושלים ועסק בכתיבה, בימוי ומשחק. שבע שנים לאחר מכן הקים את להקת התיאטרון "אל-חכאוותי", שזכתה להצלחה בינלאומית והפכה שם נרדף לתיאטרון הפלסטיני.

אבו אובו בשוק הקצבים. "משחק וירטואוזי"(צילום: יוהן שגב)

השחקן סלים דאו, ידיד וקולגה, אומר היום: "העצב והכאב גדולים. אי אפשר לדבר על התיאטרון הפלסטיני מבלי לומר פרנסואה אבו-סאלם. פרנסואה היה איש שיצר יש מאין. הוא העז, הלך רחוק מאד בתקופה שבה זה לא היה ברור מאליו. הוא יצר תיאטרון עמוק, חשוב ובעל משמעות, תיאטרון קיצוני כמו שהוא היה. בשנים האחרונות הוא הרגיש נטע זר וזה הרס אותו. איבדנו איש יקר בנסיבות טרגיות, איש תרבות ומחשבה, רחב אופקים, אינטלקטואל אמיתי - לא של האקדמיה, אלא של החיים".

להקת "אל-חכאוותי" הופיעה בעיקר מחוץ לאולמות מוסדרים, במחנות הפליטים ובחצרות בתי ספר, ואימצה את אסכולת "התיאטרון העני" של הבמאי הפולני הנודע, יז'י גרוטובסקי, שאמר: "בלי איפור, בלי תלבושות מיוחדות, בלי תפאורה, בלי חציצה בין במה לקהל, בלי אפקטים של תאורה וסאונד".

תבורי אומר היום ל-ynet: "ההתרסקות של תיאטרון אל-חכאוותי היתה נקודת השבר הגדול. הימים היו ימי האינתיפאדה והתיאטרון לא יכול היה להמשיך להופיע. לאנשים לא היה ראש לתיאטרון ובאופן פרקטי חופש התנועה הוגבל. לא היה מקום יותר למה שהם עשו ופרנסואה נאלץ לעזוב את הארץ. הכל התפורר לו בין הידיים. כשזה נגמר, לא היה לו לאן ללכת. הוא בנה ממלכה נהדרה וכשהתפרקה, הוא נדד אבוד בין רמאללה, תל אביב ופריז".

תבורי היה זה שחיבר בין אבו-סאלם לבין אופירה הניג, אז במאית בתחילת דרכה. הניג שפגשה את אבו-סאלם לפני כשבועיים בפריז, אומרת היום: "פרנסואה חשב על פריז כשהיה ברמאללה ועל רמאללה כשהיה בפריז. לפני שבועיים כשפגשתי אותו בפריז, הוא חשב על ברלין. מאז שהצבא סגר לו את התיאטרון, הוא היה אמן ללא בית. אהבתי את האנלוגיה בתיאטרון שלו, ואהבתי את העיניים הטובות שלו".

ב-2006 חזר אבו-סאלם לחיות בירושלים וברמאללה ויצר מחזות בהם גם שיחק, ביניהם "גילגמש 3" ו"זיכרון השכחה". ב-2009 חזר אבו-סאלם לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, שם הציג "אבו אובו בשוק הקצבים", דואט בינו לבין אדהם נועמאן. ההצגה, על פי מחזה מאת אלפרד ז'ארי, חלקה את הפרס הראשון עם הצגה נוספת, ובנימוקי השופטים נכתב: "הפרס ניתן על עיבוד מקורי, רב דמיון ונועז של מחזה שהפך לקלאסיקה מודרנית ועל בימוי חתרני ומתפרע המשתמש באמצעים מגוונים של עיצוב, תפיסת חלל ואביזרים ובעיקר בהפגנת משחק וירטואוזי של צמד השחקנים". 

באחד הראיונות האחרונים שהעניק דיבר פרנסואה אבו-סאלם על שני הצדדים המרכיבים את הביוגרפיה הפרטית שלו כמו גם את העשייה התיאטרונית שנעה בין מזרח למערב. "בכל הרמות שני העולמות הללו זקוקים זה לזה. האחד אינו אפשרי בלי האחר", אמר והדגיש, "סדר עולמי חדש, מחרב תרבות בהתעקשות בוגדנית על דמיון ואחידות. הסדר החדש מנסה להלביש במדים אחידים את הצורך האנושי, את חלומותיהם ותשוקותיהם של בני האדם, כך שכל מה שעוטף אותם עגול, רך, נטול פינות חדות או זוהמה אלא כירורגי כמו המלחמות המודרניות". אבו-סאלם, שונה בין שונים, אמר באותו הראיון: "אלו כבר לא רק ההומוסקסואלים, הזונות, האמנים והעניים שנחשבים כיוצאים מן הכלל. כל מי שאינו מתאים להגדרה ההולכת וצרה של 'נורמאליות', מסומן".