שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "קוקוריקולום ויטה": על כדורגל ובטחון עצמי

    בספרו החדש של קובי ניב, תרנגול הנושא את השם קוקוריקולום ויטה משחזר בכל ערב בפאב את הרגע הגדול של חייו, בו הבקיע גול בדקה ה-88. אותו רגע עילאי שהופך בהמשך ליצירת אמנות, ישעשע בו זמנית את ההורים והילדים

    יש ספרים שכשהילד שולף אותם מהמדף (שוב ושוב, ושוב) ההורה כבר מתכווץ לו בפינת הספה בייאוש ובשעמום. לא כל נקודות החיבור במשולש ילד-הורה-ספר פועלות תמיד בסינרגיה, ומה שמעניין ומרתק את האחד עלול להפיל תרדמה על האחר - ולא דווקא זה שלכבודו שנתו נועד הטקס המכובד.

     

    כדורגל ותיווך הורי. עטיפת "קוקוריקולום ויטה"  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    כדורגל ותיווך הורי. עטיפת "קוקוריקולום ויטה"

     

    "קוקוריקולום ויטה" של התסריטאי, הסופר והמבקר קובי ניב, קורץ להורים המקריאים מכל שורה כמעט של הטקסט ומשאיר אותם ערים וערניים, החל במסגרת הכללית של עצם ההתרחשויות בפאב אפלולי, ואפילו באופי הבוגר של האיורים והצבעוניות הבסיסית שלהם.

     

    כבר בשם הספר מבינים ששם המשחק כאן - מלבד כדורגל - הוא תיווך הורי. לכל החיות המופיעות בספר, אלה הנוהגות להתקבץ מדי ערב ב"מאורת השועל", לשתות מיץ פירות ולפרוק את מצוקות היום, יש שמות שחורזים לעצם החיה שהם (הדסה הברדלסה, אסף הקרנף) או קשורים אליו מצלולית (פנחס הפינגווין, למשל). התרנגול, גיבור הדרמה, זוכה בשם שהוא משחק מילים על הקול שהוא משמיע אך גם על תמצית תפקידו בספר – קוריקולום ויטה הוא כמובן curriculum vitae, המונח לקורות חיים בלטינית. את זאת הילד לא יוכל לדעת ללא הסבר של ההורה, מן הסתם.

     

    15 דקות של תהילה

    קוקוריקולום ויטה התרנגול יושב גם הוא ערב אחרי ערב בפאב עם שאר החיות, גומע מיץ פיטנגו חמצמץ וחי מחדש "כמה וכמה אלפי פעמים" את הרגע הגדול של חייו, עת הבקיע גול גורלי בדקה ה-88 במשחק נגד עופות היער, והוכיח שגם שחקן ספסל ובלתי-מבטיח בעליל, יכול לצאת לרגע מעורו ולהיות כוכב השעה והשער.

     

    חיים מסעירים בפאב החיות. מתוך הספר (צילום: אולג מילשטיין) (צילום: אולג מילשטיין)
    חיים מסעירים בפאב החיות. מתוך הספר
     

    למרבה הצער, הרגע הגדול של קוקוריקולום ויטה לא הפך גם לרגע מכונן פיזית לשארית חייו, כיוון שהקריירה שלו כספורטאי אלוף הסתיימה מיד באותו משחק אגדי בפציעה איומה. משנות ה-70 ועד ערביו כזקן בפאב לא חי התרנגול כנראה חיים מסעירים במיוחד, כיוון שהוא משחזר כאמור באוזני כל אחד שרק מוכן לשמוע את דקת התהילה שלו, ומראה גזיר עיתון ישן ומהוה שאי אפשר עוד להבחין כלל בפרטיו.

     

    אז היה או לא היה? החיות האחרות לועגות לקוקוריקולום ויטה, משנות את הפרטים בסיפורו במכוון כדי לפגוע בו ("בוא תספר למר צוקירלי על הגול שהכנסת בשנת תרמ"ח נגד הפלמ"ח") ומשתעשעות על חשבון עליבותו.

     

    כל זה נכון עד שנכנס אותו מר צוקירלי, צייר נודע, למאורה. החיות של ניב מקבלות אותו בכבוד ומזמינות אותו לשבת עמן. גם קוקוריקולום ויטה מוזמן, אך כמופע הבידור המרכזי של הערב. מה רבה ההפתעה של כולם כאשר מתברר שאותו גול שהוכנס בספק-כישרון-ספק-מזל הוא שעיצב את דרכו האמנותית של הצייר המהולל, וגרם לו להאמין בעצמו! לראשונה זוכה קוקוריקולום ויטה באישור חיצוני לכך שהיום המאושר בחייו אכן אירע, ויותר מכך - השפיע באדוות נוספות על חייהם של צופים אחרים באותו משחק כדורגל, ועוד על אושיות חשובות כמר צוקירלי, שאף טרח לתעד את המאורע.

     

    איורים נעדרי צבעוניות, עד לרגע המכריע (צילום: אולג מילשטיין) (צילום: אולג מילשטיין)
    איורים נעדרי צבעוניות, עד לרגע המכריע

     

    אותו ציור של הרגע העילאי ביותר בחייו של קוקוריקולום ויטה מתגלה כצבעוני לחלוטין, מלא גוונים שנעדרו מכל עמודי הספר. יש בכך כמובן שמחה גדולה עבור התרנגול הזקן, שזכה סוף סוף ברגע של נחת ושל הכרה בחייו, אך במחשבה נוספת יש גם משהו מעט מדכא באופן שבו אנו זקוקים להשתקפות שלנו בעיני האחר כדי לאשר את הזהות שלנו ואת ההישגים שהגענו אליהם. המבט של האחר, השועל-הצייר במקרה הזה, הוא שמקנה לקוקוריקולום ויטה גושפנקא לכך שלא בדה את עלילת הכדורגל ואליפות הג'ונגל בדמיונו. שהוא אכן אותו גיבור צעיר כפי שהחשיב את עצמו.

     

    השופט בן-יענה

    צבעוניות הציור המתגלה בסוף הספר מדגישה עוד יותר את השימוש בגוונים ספורים בלבד לכל אורכו, דבר הפוגם למשל בתנועה הנדרשת באיורים העוסקים במשחק הכדורגל עצמו. האיורים של אולג מילשטיין בשחור, לבן, כתום-אדום ובז' הולמים את תיאור ההתרחשויות מהעבר מצד אחד, ואת ההווה בפאב ה"בוגר" מצד שני, וניחנים באיכות קומיקסית באופן שבו הם מצליחים לתפוס כמה אירועים באיור סטטי אחד (כמו סיפור הפציעה של התרנגול), למשל.

     

    ואם לחזור לעניין ההורים שפתחתי בו, חלק מהשנינויות המשעשעות כנראה

    יחלפו מעל ראשי הילדים מבלי לגעת בהם, כמו "זה היה בשנת 70 לפני הספירה או אחרי הספירה?", "שמשון פרס" או "הטווס הזה, משה פיקוק". ובחלקן אפשר רק לקוות שהילדים יתעלמו מההלצה, כמו ב"דקה אחת המאמן הזה, הבן-יענה הזה, לא נתן לי לשחק".

     

    ניב יצר סיפור בשפה אמינה ושאינה מתיילדת, כזו מלאת תשורות קטנות להורים המשועשעים, ועל אף החיפוש המתיש אחר ה"אחר" (שלא המציא ניב, כמובן) אפשר למצוא נחמה בכך שלפחות הפעם זוהר הרגע הגדול של קוקוריקולום ויטה באור יקרות מדויק בעיני השועל צוקירלי, ומעניק לו את שארית תחושת הערך העצמי שלה היה זקוק כל כך מאז שנת 70, לפני או אחרי הספירה.

     

    "קוקוריקולום ויטה", מאת.קובי ניב, איורים: אולג מילשטיין, הוצאת כנרת זמורה-ביתן.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קובי ניב. לפני או אחרי 70 לספירה?
    לאתר ההטבות
    מומלצים