"Sideways Rain" של בוטליו: רצים אל הלא נודע
הכוריאוגרף הברזילאי גיירמו בוטליו יצר חיזיון מפעים שמקפל בתוכו בפשטות וביופי תהיות אקזיסטנציאליסטיות על מקומו של האדם בעולם. הביצוע של הלהקה השוויצרית אליאס היה קסום
מסך עולה עד גובה ברך. באור עמום, כמעט חושך, נשים וגברים כורעים-זוחלים מצד אחד של הבמה לצדהּ השני. לאט, בתנועה לכאורה זהה, לבטח מונוטונית, הַעֶדר הזה ממשיך קדימה בקצב מדוד. לאן הם הולכים? על מה הבהילות? מה מחכה להם בקצה השני?
מתוך "Sideways Rain" שיצר בוטליו
את הריטואל המכשף הזה, שהעין לא שבעה ממנו לאורך כל העבודה, "Sideways Rain", יצר הכוריאוגרף הברזילאי, גיירמו בּוֹטֶלְיוֹ, ללהקת אליאס השוויצרית, שהופיעה אמש לראשונה בישראל במסגרת פסטיבל נופי תרבות השוויצרי שנפתח השבוע. במהלך החיזיון המפעים הזה קצב הנשימה של הצופה מתחיל אט-אט להתאים את עצמו לקצב השיירה שעוברת אל מול פניו, לא חדלה לרגע, חוזרת לבמה שוב ושוב בהתעקשות בלתי פוסקת, כמו גלי ים שנשברים אל חוף בלתי נראה.
הם הולכים בפשטות מצד לצד, הם יוצרים מערבולות בסיבוב אין סופי כאילו היו עלים נושרים שנתפסו ברוח, הם חוצים את הבמה בריצה מתגברת. השפה התנועתית לכאורה פשוטה אבל התוצאה רחוקה מפשטנות ואולי בדיוק ההיפך, משהו בפשטות המסוגננת הזו, מקפל בתוכו תחכום ומחשבה.
wa.jpg "קצב מדוד שיהפוך לריצה אל הלא נודע (צילום: Alias)")
התנועה משמשת כלי ביצוע לרעיון. הרעיון הופך לתנועה בלתי פוסקת שמניעה רעיונות חדשים. וברקע יש צליל ששומר על טונאליות אחידה מטרטרת שביחד עם התנועה, שהסדר המדוקדק שלה מופרע לפרקים, מעיד על סכנה או על איום מתקרב.
ללכת נגד הזרם
גם אם התנועה משתנה, הפעולה נשארת אותה הפעולה - סיזיפית ובלתי פוסקת - מצד אחד של הבמה לצדה השני, מנקודה לנקודה. להישאר במקום אחד זו לא אופציה כשכולם מסביבך זזים. לעצור בתוך קבוצה שבה התנועה עיוורת ודורסנית, פירושה התרסה או אקט הפגנתי של מרד.
ובכל זאת בתוך העבודה הזו, שבה לכאורה שום דבר אינו קורה ובו בעת הכל קורה ובעוצמה אדירה, מפעם לפעם מישהו שובר את הריתמוס, נעצר, הולך נגד הזרם וזה יפה ומטריד בו זמנית. התאורה המינימליסטית גורמת לתנועות הגוף המהירות להימרח על מרחבי הבמה שהופכת לקנבס גדול וגם בזה יש משהו יפה ומטריד בו זמנית.
למרות שמדובר בעבודת מחול לבמה, יש קרבה לא מבוטלת בין יצירתו של בּוֹטֶלֱיוֹ לשפת הווידאו-ארט. בכפתורים בלתי נראים הוא מריץ או מאט את הרקדנים, משחק עם בהירות התמונה, מעמעם או מגביר את האור, מוסיף צבעים שיוצרים אפיון לדמויות או דווקא יוצר תמונה דהויה שהופכת אותם לצללים דומים. גם במריחת התנועה על אותו מסך דמיוני, נוצרת תחושה שמזכירה תמונה מפוקסלת על צג מחשב, מסך טלוויזיה או קולנוע.
במובנים רבים זהו תרגום של מדיה אחת לאחרת. אך בניגוד לווידאו-ארט, שנתפשת בעיניי כאמנות מרוחקת וקרה, הזרימה האחידה של שיירת הגופות שממנה נוטף בו זמנית פחד ועצמה מאיימת, הופכת את היצירה הזו למעוררת חמלה ורוויה בחום אנושי.
בשלב מסוים התנועה שחוזרת על עצמה מכבידה והעיניים מותשות. גם העקצוצים הדיגיטאליים יוצרים אי נוחות אבל אז בדיוק נשמעים מרחוק הֶדיו של שיר מוכר. האוזן מנסה לזהות וכן, זהו דין מרטין שמזמר את "Sway" הנצחי, שאחרי "אחד מי יודע" הוא אולי השיר הכי מזוהה בעולם המחול עם יצירתו של אוהד נהרין.
יש משהו משעשע באופן שבו ההתניה הפבלובית הזו, שקושרת שיר ליצירה אחרת, מושכת אותך מן הרגע הנתון אל מקום וזמן אחר. הרגע הספציפי הזה ביצירה של בּוֹטֶלֱיוֹ הוא גם נקודת מפנה שבה לראשונה נוצר בין רקדן לבין רקדנית קשר עין. זהו רגע מנחם כמו יופיים של הגופות העירומים שירוצו עוד מעט על הבמה וכמו החוטים הדקים, המקבילים זה לזה, שהם יטוו תוך כדי ריצה וייבלעו בתוכם.
זהו עולם כאוטי שמוצג על הבמה, עולם מלא חרדות ומאיים ומנוכר שבו ברגע נתון אחד, יד שנוגעת ביד הופכת את כל המרוץ הזה לבעל משמעות.
