שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    עושים סידר
    עם הסרט הישראלי הכי מצליח של השנה, פרס יוקרתי בפסטיבל קאן ומועמדות אפשרית מאוד לאוסקר, יוסף סידר מספר מה מניע אותו

    'הערת שוליים' נולד מתוך תסכול. תסכול של יוסף סידר שאין לו קריירה. "התעסקתי יותר משנה בפייט הארלן, במאי במאי הסרט 'היהודי זיס' - שהתגלה כנושא מצוין לדבר עליו, אבל לא לעשות ממנו סרט. אני מסתובב במחשבה שזהו, אין עוד אף סיפור שיהיה מספיק חשוב עבורי להמשיך לעשות קולנוע. מרגיש רע שפשוט נגמרו לי הרעיונות, ולעולם לא יהיו עוד הזדמנויות. ואז אני חוצה בדיכאון את כיכר רבין והטלפון מצלצל. 'מר סידר?'.

    "מהצד השני של הקו, נספחת התרבות של שגרירות איטליה בתל־אביב. היא מודיעה לי בחגיגיות שאני זוכה בפרס מטעם ממשלת איטליה לכבוד 60 שנה לישראל, ומוסיפה פרטים על הטקס, בזמן שאני אומר לה תודה, וחושב על הרגע הזה, שבו אני חוגג את העבר אבל אין לי עכשיו כלום. ואני שואל אותה, 'מי עוד זוכה בפרס?'. 'פרופ' אהרן ברק, פרופ' צבי ינאי, פרופ' אהרן צ'חנובר', היא עונה, ומציינת עוד כמה אנשים כאלה. "כל הגוף שלי נעשה רפה. אני אומר לה, 'יש לי תחושה שהתכוונת להתקשר לאבא שלי, פרופ' חיים סידר'. והמזכירה לא אומרת לי לא. היא אומרת, 'תמתין רגע על הקו'. ובשניות האלה, כשהמתנתי על הקו, נולד הסרט".

     

    ומה קרה בסוף? היא באמת התכוונה לאבא שלך, המדען?

    "לא, היא התכוונה אליי, וזה באמת היה קצת מופרך".

    אנחת רווחה.

    "לא! זה הרבה יותר קריטי! זה לא רק שהרעיון על טעות נולד באותו רגע. מה שנולד זו המחשבה שזה לא מגיע לי".

    והוא עדיין חושב שאולי זה לא באמת מגיע לו, גם כאשר סידר, 43, הוא כנראה הבמאי הכי מוערך בארץ, מי שרכש תהילה ופופולריות בכל אחד מארבעת סרטיו, 'ההסדר', 'מדורת השבט', 'בופור' שכמעט הביא אוסקר, ו'הערת שוליים', הזוכה הכמעט בלעדי בפרסי אופיר השנה, שאינשאללה עוד יעשה היסטוריה בהוליווד. עד כדי כך לא מגיע לו, שגם כאשר היה מועמד לפרס התסריט עבור 'הערת שוליים' בפסטיבל קאן האחרון, ובהיותו יוסף סידר – חזר לישראל אחרי הקרנת הסרט במקום להתפנן על גדות הדוש עם בינוש. "המחשבה הייתה", הוא מסביר, "שעדיף להישאר בארץ ולזכות שם בפרס, מאשר להיות בקאן ולא לזכות".

    וכמו שאתם כבר יודעים, כשהגיעה ההודעה הבהולה להתייצב בקאן, את הטקס עצמו איחר. ככה יצא שאת הענקת הפרס ראה על מסך טלוויזיה בטרמינל במינכן, ביחד עם הסוכן שלו אריק קנלר. "אריק מחזיק אותי ככה, יד אחת על הצוואר, והשנייה מאוגרפת, משפשף לי את החזה בהתרגשות, 'יו סידר, יו סידר!', ואני פיזית בורח ממנו. והוא רודף אחריי וצורח, 'יו סידר!', ואני ממשיך לברוח", הוא צוחק. "צריך גם לקחת את כל הפרס הזה בפרופורציה. נסה רגע להיזכר מי זכה בפרס התסריט בפסטיבל הקודם. נו? אתה רואה?". ומה שאתה רואה, אחרי חמש דקות מקסימום, הוא מדוע סידר מעורר סביבו כזו המולה. מדוע על כל ביקורת מתפעמת או צופה מבסוט, די באיזכור שמו כדי להניב כמויות בלתי נדלות של רעש. הוא מתוק, חייכן, עיניים גדולות ומאירות כמו של תינוק או ליצן, נראה צעיר בהרבה מגילו (אבא שלו, אלוף העולם בדנ"א, כנראה סידר משהו). יש לו קול רך מאוד, משיי, אינטליגנטי מאוד, ידען, אבל כזה שבודק כמו פסיכולוג אם אתה במקום ומנסה לא להתנשא במפגיע. והוא גם דיסוננס מהלך, דרמטי, כמו מה שהוא דורש מסרטיו – וסידר הוא השחקן האידיאלי לתפקיד עצמו: ילד טוב ירושלים, אבל גם מורד בנשמה ואאוטסיידר נצחי. אחד שתמיד "מעורב", לרוב בעל כורחו, באיזו שערורייה – פרשת 'ביקור התזמורת' נגד 'בופור', שחקני/"משתמטי" הסרט, המהומה בציונות הדתית שממנה בא בעקבות 'מדורת השבט', ההתקוטטות הפומבית עם מבקר הקולנוע אורי קליין – וגם מי שמואשם בהיותו סתדרן, פוליטיקאי טוב כשם שהוא במאי מיומן. והכל במין תסביך עליונות כזה, עם הצנעת הראש והחיוך הקטן ו"העגלה המלאה" העושה רושם עצום על רבים מהחילונים, מתחת לכיפה הגדולה. מקום טוב להתחיל בו.

     

     

    'הערת שוליים' הצליח למצוא את הדרך לחול. ()
    'הערת שוליים' הצליח למצוא את הדרך לחול.

     

    בסופו של דבר, חשוב לך להיות חלק מהמגזר שלך. להציב את הכיפה על השטיח האדום בקאן. אתה בעצם נהנה שבני הציונות הדתית אומרים "סידר הוא אחד

    משלנו".

    "זה משהו שכל הסרטים שלי עוסקים בו, הצורך להיות חלק משבט. אבל אני לא יודע עד כמה יש להם גאווה בי".

     

    על מה אתה מדבר? אתה גיבור התרבות הראשון במעלה של המגזר.

    "לטובת התרבות שלנו, אני מקווה שלא (צוחק). תשמע, לפעמים הכיפה שלי שוקלת טונה על הראש, ולפעמים אני מסתובב איתה בהנאה גדולה. תלוי איפה אני מסתובב ומה היא מייצגת באותו רגע".

     

    איפה נעים ואיפה לא?

    "כשאני מסתובב עם קסקט בתל־אביב עם הבן שלי, אני אוהב את ההרגשה שהוא חובש כיפה וציציות מתנופפות. זה עושה לי טוב, בלי שאני יודע להסביר למה".

     

    זה די ברור. להיות "האחר", דווקא בתל־אביב. חשבת לעשות את הצעד הטקסי של הסרת הכיפה?

    "לא. כיפה היא לא משהו שאני מחליט לשים או לא, אני פשוט חובש אותה בבוקר, עם המכנסיים. אם הייתי חושב על זה, יש לי הרבה סיבות לא להיות גאה בה. אבל אם בגלל שאני חובש כיפה, יש אנשים שזה מקל עליהם לחבוש את הכיפה שלהם - אולי זה שווה את המעמסה. יש כמה אנשים כאלה שעוזרים לחובשי הכיפות, והם מעטים ונדירים. פרופ' משה הלברטל - אבל מי רואה אותה לעזאזל. פרופ' אומן? בטח. גם הארדקור בפרקטיקה האורתודוקסית שלו, וגם איש מדע. ישעיהו ליבוביץ, הכיפה שלו מאוד עזרה לי. היא מקלה על הקללה שיש בכיפה, על כל הכתמים שדבקו בה. וגם הכיפה של אבא שלי". אבא שלו הוא פרופ' חיים סידר, חתן פרס ישראל למדעי החיים. אמא ציפי מורה לפסיכודרמה. זוג אינטלקטואלים ניו־יורקים שעולים ארצה בשנות ה־70 ומשתכנים בירושלים. יוסף הוא הבן הבכור מתוך שישה אחים, בבית שאינו מותיר בידיו כל ברירה אחרת פרט למצוינות - ישיבת 'נתיב מאיר', סיירת צנחנים – למרות שהוא יעשה כל מאמץ להתקוטט גם איתם. אל הקולנוע שלנו הוא מגיע בתחילת העשור, בערך עם חוק הקולנוע וראשית הפריחה הגדולה. לאחר שלא התקבל ללימודים בבית הספר סם שפיגל, הוא חוזר מלימודים בניו־יורק עם 'ההסדר' - אקי אבני כקצין צבא דתי ואסי דיין כראש ישיבה - שגורף את רוב פרסי אופיר באותה שנה, ויוצר מיד את אפקט סידר: מעריכים אותו, יוצאים נגדו. ובמיוחד, בני הציונות הדתית וסתם קרובים, ששמחים לאמץ את הצלחתו של "האחד משלנו" אבל מכרכמים פנים כשמתברר שיוסי הוא לא ילד כזה מוצלח. כלומר: מוצלח נורא - אבל למה לספר "להם" את הכל? האפקט רק מתעצם: ב־2004 גורף סרטו השני את החשובים בפרסי האקדמיה, הפעם גם עבור הבמאי, זוכה גם להצלחה פסטיבלית בינלאומית, ובצידה חבטות מבית. "הבעיה עם 'מדורת השבט' היא שכיעור ושלילה יש בו למכביר - אבל דתיים של ממש אין בו, בעצם, כלל", כתבה על הסרט אמונה אלון, וזו עוד הייתה תגובה מתונה. עד כדי כך הייתה גדולה המהומה, שסידר נאלץ, כך אומרים, לקיים מעין ראיון פיוס בספינת הבית, העיתון 'מקור ראשון', כדי לחזור לשבט. "לא התייחסתי לזה בתור ראיון פיוס", הוא אומר. "חטפתי חזק, וכביכול פוליטית, אבל זה חודר רק כשזה נעשה אישי. חברים שכועסים עליי. אנשים שהיו קרובים אליי, מאוד, ונוצר בינינו מרחק. ב'מדורת השבט' אסי דיין מופיע בדמות הנבל של הסיפור – ואז התברר לי שרוב אנשי קבוצת ההתייחסות חשבו שהוא מהווה שיקוף שלהם. ממתי אתה מזדהה עם נבל? זה אמר משהו עליהם, לא עליי". 'מדורת השבט' הוא גם מה שמחבר את יוצרו אליי. הסרט, המספר על קבוצה מירושלים שיוצאת להקים התנחלות בשומרון, מבוסס למעשה על קורות האנשים האהובים עליי בעולם – דודה שולה ודוד שלמה, שאותם ליוויתי כילד בשעה שהמירו את החיים בעיר לטובת הרפתקה ציונית־לשיטתם, של שקי שינה, בוץ, סכנה והקמת היישוב פסגות, שהפך למפעל חייהם, ילדיהם ונכדיהם. ומכיוון שדעותיי הן דעותיי, המשך קיומו של היישוב מדיר שינה מעיניי. את פסגות עוד ניאלץ לפרק בדמעות? אני מנסה. "לא יודע", משיב סידר. "זה עניין מאוד מטריד, אבל אין לי משהו אינטליגנטי לומר בנושא. הרבה יותר מעניין לדון במעלה־אדומים ובאריאל מאשר ביישובים האידיאולוגיים. כי המכשול שהאידיאולוגיים מציבים בפני השלום הוא לא גיאוגרפי, והם כנראה צודקים: עם או בלי התנחלויות, אנחנו אכן מוקפים סביבה עוינת. אבל במעלה־אדומים או באריאל, אנשים גרים בלית ברירה באזור שגיאוגרפית הוא כבוש. שם מעניין לדון בפתרונות שיכשירו איכשהו את המצב".

     

    את מגוריו בירושלים המיר באמצע העשור הקודם לתל־אביב, בה הוא מתגורר עם אשתו, העיתונאית ורד קלנר, ועם שלושת ילדיהם. ממקום מושבם הנוכחי הוא מקבל בהתלהבות את מהפכת רוטשילד, אבל כדרכו, מבקש לדייק. "עניין התרבות, שכמעט איש איננו מתייחס אליו, הוא הדבר הכי אקוטי במחאה", הוא אומר. "לא רק במובן של אמנות. תרבות במובן מה שאנחנו נלחמים עליו, והסיבה לחיות.

    "אחד הדברים שמעמד הביניים אוהב להתקומם עליהם הוא חלוקת הנטל. זה עניין שמגדיר מי הם האויבים. ואחד האויבים הכי נוחים הוא שחקנים שלא עושים צבא. אני מבין את הסנטימנט הפופוליסטי הזה, זה אותו סנטימנט שהופך גם את החרדים לאויב. ומה משותף לשניהם? שהם לא עושים צבא. ואם הם האויב, קשה לי להזדהות עם המאבק. זו התעלמות מהנטל התרבותי. הנטל הבטחוני הוא רק האמצעי – התרבותי הוא העיקר! עולם הישיבות, עם כל הבעיות שלו – הוא התרבות! הוא חשוב מאוד! ולצידו כמובן התרבות הלא דתית, התיאטרון, הקולנוע, השירה, האמנות הפלסטית – זה הנטל!".

     

    אתה לא יכול להתעלם מהצורך הקיומי של המדינה, ומכך שאתה, אני, ועוד רבים אכלנו לא מעט קש בשנים מאוד יפות שלנו.

    "זה נכון. אבל הפיכת הנטל הבטחוני לחזות הכל היא מיליטריזם. ולכן 'השחקן שלא עשה צבא' הופך לבונבון של הקונפליקט. אז צריך לומר בצעקה ענקית: איתי טיראן שווה ארבע אוגדות בחשיבות שלו עבור הזהות שלנו כישראלים ויהודים. אותם דברים לגבי עולם הישיבות. לא במובן 'נהרגים באוהלה של תורה', אלא העובדה שיש פה קהילת לומדים - שצריך לתקן, נכון, והם צריכים לעבוד, נכון - אבל זה שיש כאן קהילה כזו, שווה לזהות שלנו כמו כל הצבא. המעמד הבינוני רוצה לכעוס על מישהו, ופוליטיקאים חושבים שאם ייתנו להם מישהו לכעוס עליו, יגיעו לעמדת השפעה. עזבו את זה! לא צריך לספק להמונים שעיר לעזאזל בדמות 'האיש שלא משרת בצבא'". ו'בופור' סיפק לא שעיר אחד, אלא שלושה: איתי טיראן, איתי תורג'מן ואושרי כהן – כוכבי הסרט, המגלמים חיילים במוצב הבופור, שבחייהם הפרטיים לא שירתו בצה"ל מסיבותיהם והולידו גל טוקבקים המסרב לשכוך עד היום. במיוחד כאשר ה"משתמט" מתייצב בטוקסידו על השטיח האדום בהוליווד. סידר, סיירת צנחנים, היה שם כדי לשמש להם מגן אנושי. "הבנתי את התרעומת הציבורית", הוא אומר, "אבל בגלל שאני מבין כמה קל לשווק את התרעומת הזו, אני מתעצבן עליה! זה הדבר שהכי נוח לקומם איתו את ההמונים".

     

    למרות החשש הסידרי, 'הערת שוליים' הצליח למצוא דרך לחו"ל. והנה הזדמנות לשוחח קצת על קולנוע. במיוחד עבור רבים - יותר מ־200 אלף - שכבר צפו, אהבו, אבל נותרו עם כמה סימני שאלה גדולים. תקציר הסרט מגלה לכאורה כמה פרטים מפתיעים, אבל תיאלצו לסמוך עליי: הם לא יפגעו בהנאה ממנו, שחלקה הגדול נובע ממחשבה מאוחרת. וממילא, קיבלתם רמז גדול בהתחלה:

    פרופ' אליעזר שקולניק (שלמה בראבא), חוקר תלמוד חמור סבר שמעולם לא זכה להכרה שהוא משוכנע שמגיעה לו, הוא אביו של חוקר התלמוד פרופ' אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי): כריזמטי, פופולרי, מי שמגמיש ומנגיש את התחום האזוטרי להמונים – למורת רוחו של האב. יום אחד מתבשר האב כי הוא עומד לקבל את פרס ישראל. בירור מאוחר יותר מגלה כי נפלה טעות: הבן הוא הזוכה בפרס. בלא ידיעת האב, שותף הבן במהלך לולייני: האב יזכה בפרס, לו הוא אינו זכאי – אך הבן, שלא מספר לו על התקלה מרסקת הלב, ייאלץ במקביל לוותר על מועמדותו לפרס לשארית ימיו. הבן נעתר להצעה השטנית – ובכל זאת, לא מתאפק ושולח רמז, שרק האב יבין מה באמת קרה כאן. בסצינת הסיום מגיעה המשפחה השמחה יחד אל טקס הפרס בירושלים. 'התקווה'. סוף.

     

    מספרים שעל הסט אתה נחמד ונוח, אבל הסרטים ומה שמלווה אותם אומרים אחרת.

    "מה שמאפיין איש תעשיית בידור טוב הוא הצורך בתשומת לב. מה שאתה קורא 'גֶן תשומת הלב' מתגלה בגיל צעיר, ותופעת הלוואי היא שכמעט אין מחיר שמאזן את הצורך. מי שמביא למסך או לבמה משהו שמושך תשומת לב מסוגל לעשות גם דברים קיצוניים ומסוכנים. זה היה נכון עליי כילד. נניח, אם היו רוקדים ברייקדאנס – אני הייתי הראשון לעשות סלטה לאחור". הוא ידוע כבמאי שמנסה למהול יחד את הדיוק האישי שלו עם מתן עצמאות לשחקן. במיוחד כאשר לשחקן קוראים שלמה בראבא. "בכל שוט שצילמנו היה ברור שבראבא מעביר משהו שהוא בכלל לא שלי. הרגע של השחקן והעדשה לא כתוב בתסריט. והשניות האלה, בין ה'אקשן' ל'קאט' - אין טריפ יותר גדול מזה. לא במדד לאומי, מיני, כלום, אין טריפ כזה. ואתה הבמאי, לא יודע אף פעם איך זה ייגמר".

     

    ומדוע ללהק את ליאור אשכנזי? כפרופסור לתלמוד? אולי ניסית לפתות את הצופים, והצופות, עם פיסה מהישבן שלו?

    "אתה טועה! ליאור הוא מתווך של רעיונות מסובכים לקהל שלא יכול להבין סיבוך. זה מה שעושה בעצם כל שחקן: הוא הופך רעיון מורכב של מחזאי או תסריטאי לאמוציה שאפשר להזדהות איתה. וזה הסיוט של אליעזר שקולניק - למה צריך תיווך בכלל? למה לא די בטקסט עצמו? ומי הכי טוב במלאכה הזו? לא השחקן שמדקדק בכל תו - אלא הכוכב, שמביא כריזמה מאגית ועושה את זה. ליאור הוא כוכב קולנוע. בעיניי הוא הקארי גרנט הישראלי. 'הישראלי הממוצע' – רק טיפה יותר. הוא משקף גם תקופה וקהל: אנחנו רואים אותו, ורוצים להיות בצד שלו".

      

    את שיחתנו פתח בחיוך. "הפעם לא הבאתי איתי טייפ". הד לפרשה הברנז'אית האחרונה. מה שהיה אמור להיות ראיון עם מבקר הקולנוע אורי קליין הפך להתנצחות אמוציונלית בין השניים, שהונצחה על ידי קליין במעין מונולוג והציגה את הבמאי כילד שרעב לחיזוקים. "הסיפור הזה הוא מקרה מבחן מדהים", אומר עכשיו סידר, בורר בקפידה את מילותיו. "אנשי קולנוע קוראים ביקורת כמו פילולוגים, ניתוח טקסט שמחפש תוכן בין השורות. אז קיימת הקלטה אחת, או שתיים, של השיחה בינינו. ואז יש את מה שאורי קליין כתב, מנקודת ראותו הסובייקטיבית, ושלא במקרה - אין בו אף ציטוט. בדיעבד, התסכול היחיד שיש לי שזה היה יכול להיות יותר מעניין מאיך שהוא כתב".

    את הקולנוע הישראלי הוא אוהב מאוד מהיום שהוא זוכר את עצמו. ראה את גיבורי 'הלהקה' וקינא בהם, אחר כך הגיע לאולמות בעצמו, יוסי ילד טוב, "בגלל הסקס, שהיה קצת יותר מסרטים אחרים. וגם סרטי מתיחות, מאוד, וכל הקומדיות. זה יותר גס, ואצלך בשכונה. ואורי זוהר, בטח. פשוט מדהים. מצליח לכבוש את כל מה שמלהיב ומכוער בישראל, בכל סצינה. כנער אתה קולט את זה בלי להבין באמת". כשהוא הופך לאיש התעשייה - ההתלהבות נפסקת. "כאן כבר איבדתי את התום שלי". נזכר בהקרנה החגיגית של 'צור הדסים' עם דני שטג. "חשבתי שהוא סרט מדהים, מערבב ז'אנרים, מצחיק, סקסי, מצולם יפה, מקורי נורא. אני עומד בחוץ אחרי ההקרנה ושומע אנשים מדברים. כולם שנאו את הסרט, ואני לא מבין. ארבע שנים אחר כך אני מוצא את עצמי בהקרנת אקדמיה של סרט שלא אגיד את שמו, מנהל שיחה על כל מה שרע בו. עושה מאמץ למצוא מה לא עובד בסרט. ואז אני קולט שבארבע שנים זה מה שקרה לי: ממישהו שנכנס לאולם ושמח בחלקו הפכתי למי שרואה רק את השלילי. ומאז, באופן עקרוני, אני לא הולך יותר להקרנות אקדמיה".

     

    אתה עדיין אאוטסיידר שם?

    "איך אוכל לענות על זה בחיוב? זו צביעות להגיד ככה, כשאתה לא. אני בפנים, יש לי חברים טובים, ולא אגיד, 'אני בעצם דתי וירושלמי' וכו'. אבל יש לי רגשי נחיתות מול דברים שקורים בתוך התעשייה. יש, בוא נגדיר את זה כך, ערכים אמנותיים מסוימים שאני לא מבין ולא מעריך, ואחרים כן. יש בון־טון שמשאיר אותי מחוצה לו".

    איזה סרטים?

    (צוחק) "אתה לא מצפה שאגיד. במקום זה, אני אציין סרטים ישראליים שבעיניי הם לא מוערכים מספיק: 'גמר גביע' של ערן ריקליס. 'מסעות ג'יימס בארץ הקודש' של רענן אלכסנדרוביץ', גאוני. ועוד אחד, 'לבנון' של שמוליק מעוז, שכאילו כן קיבל את המקום שלו, אבל לא ממש הצליח בקרב הקהל הישראלי: יצירה ענקית, שתחיה עוד הרבה זמן. ו'חופשת קיץ' של דוד וולך. סרט שממשיך להעסיק אותי כמה שנים". את הציפיות לאוסקר היסטורי עם 'הערת שוליים' הוא מכניס, אלא מה, לפרופורציות. מונה לפחות שישה מתמודדים חזקים נוספים – ובהם ז'אנג יימו הסיני חובב האפוסים, איראני ענק וסרט שואה של אניישקה הולנד, "ואי אפשר להתווכח עם סרט שואה כשזה מגיע לאוסקר הזר" – אבל מותיר פתח קטן של תקווה. "אנחנו נמצאים בסרטים עם הפרופיל הגבוה, וזה כבר הרבה". מספר מעט על המנגנון המטורף מסביב של המפיצים בחו"ל, "שיחות רקע עם עיתונאים, תיק עיתונות על החוג לתלמוד, הרצאות, מפגשים שלי עם מעצבי דעת קהל. לא ייאמן".

     

    עוד תהיה עשיר?

    "אחד הדברים היפים בתעשייה הישראלית הוא שאף אחד לא מתעשר מזה, גם אם אתה מגיע לרף הכי גבוה של הצלחה – למשל, 'ללכת על המים', 'ביקור התזמורת', 'ואלס עם באשיר'. מה שמאיים על התעשייה שלנו, גם בתקופה הכי טובה שלה, כמו עכשיו, הוא שאין אופק. נורא קשה ליצור המשכיות, וגם אם תיגע בפנינה שתצליח בכל העולם, לא תתעשר ממנה ולא תוכל לחסוך ליום גשום. חוסר ביטחון כלכלי, לכולם. כמו שאבא שלי אומר, 'לפחות היית עושה סרט בסינית ולא בעברית. כמה כבר יבואו לראות סרט בעברית?'. "יש בזה משהו טוב: השיקול המסחרי הקר, 'כמה ארוויח מזה' – למעשה לא קיים. 'בופור', למשל, היה סרט יקר במושגים מקומיים, 2.5 מיליון דולר. ואם הוא הצליח להחזיר את עצמו, זה נס. אבל לי יש את המזל הגדול שהסרטים שלי הצליחו לפרנס אותי, עד הסרט הבא". לדבריו, הוא מקבל המון הצעות לעשות סרט בחו"ל. קורא בערך תסריט בשבוע, כבר ארבע שנים. "ואמרתי 'אולי' לשניים מהם. כי זה או הצעה שאני לא יכול להגיד לה 'כן', או הצעה שלא תהפוך בסוף לסרט. בגלל שמבחינת התעשייה האמריקאית, הם מגיעים אליי אחרי 20 במאים אחרים שכבר אמרו 'לא'. אולי הדבר הזה משתנה עכשיו, אבל בכל מקרה, אני לא נגד לעשות סרט מחוץ לישראל - אבל לא אקח את הקרדיט שצברתי ואבזבז אותו על משהו שהוא לא אקוטי לחיי. עושים מעט סרטים בחיים, נכון?".

     

    לא אם אתה וודי אלן.

    "טוב, וודי אלן הוא תופעת טבע. אומרים עליו שהוא אחד משני עילויים גאונים, הוא ובוב דילן, שאם הם היו בעולם הישיבתי, היו הופכים לגאוני הדור. ואני אומר, אם הם היו שם – לא היו לנו וודי אלן ובוב דילן".

     

     

    הסרט יוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע של ניו-יורק

    שני, 10.10, 9 בערב, שלישי, 10.11, 6 בערב.

    Alice Tully Hall- 70 Lincoln Center Plaza


    פורסם לראשונה 10/10/2011 18:01

     

    צילום: גבריאל בהלריה
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים