שאני אצום?!
מוקדש לכל אלה שצריכים לצום שבעתיים בגלל כל הנזקים שהביאו בשנה שעברה
יום כיפור, איזה יום, אה? כאילו לא הספיקה החפירה של כל העולם בנוגע למיקומנו הגאוגרפי בראש השנה ("איפה אתם בחג?") והנה ביום כיפור כולם הופכים פרילנסרים של מגזין הבריאות "מנטה" ומביעים התעניינות בהרגלי התזונה של שכניהם. "אתה אוכל?" "את צמה ביום כיפור?", "אתה צם?" צמים? צמות? צמתם?" ועל הגל כולם גם הופכים לפילוסופים בשקל תשעים ותשע ומגישים את קמצוץ מהותם הדתית-רוחנית לכל הבא ליד עם האמירות: "אני הולך לבית כנסת שומע שופר", "אני רק שותה ומעשן", או הבדיחה שאף פעם לא נמאסת "אני צם בין הארוחות".
האמת שטוב לי להיות בנויורק ביום-כיפור. כל החיים אכלתי את עצמי אם לצום או לאכול ולהתחבא במשמעויות הנובעות מהחלטתי אם לסתום את הפה או לא. כילד, תמיד חשבתי שתבוא עלי שנה מעאפנה אם לא אצום. אחר כך הבנתי שלא משנה מה, השנים שעוברות הן בדרך כלל מגעילות טילים, אז הכי טוב להיות באמריקה, איפה שאלוהים לא רואה.
וכרגע עוברת לה עוד שנה מכוערת, אחרי זו הקודמת הידועה כאחותה הצולעת. שנה שאחריה אני שוב מרגיש שפוף, אנוס וחסר אונים, כי גם השנה הזו התעללו בי פיזית ונפשית, פוליטית וכלכלית, אם במכוון או בעקיפין, עד שנראה שמישהו שם למעלה פשוט לא רוצה שאחיה בשקט – אז למה אני עוד מקבל פרפרים כשמגיע יום כיפור?
לכן בהזמנות חגיגית זו אני מציג את הטור החדש תחת הכותרת "שאני אצום?!" המוקדש לכל אלה שצריכים לצום שבעתיים, לכל אלה שרק אם יצומו את כל הצומים של השנה במכה (כן, גם את צום גדליה), רק אז אולי אחשוב גם אני לענות את נפשי ביום הכיפור הקרוב. כי תכל'ס, מי יצום בשבילי?
מי צם על הסמארטפון? שנכנס לביתנו השנה ולקח כל פיסת שפיות קטנה בה עיני לא היו דבוקות למסך כזה או אחר. אם פעם הייתי הולך לשירותים בזמן הפרסומות אז עכשיו אני פשוט מעביר את המבט לכיוון הטלפון, בשביל לראות אם מישהו שלח לי אי-מייל מאז מקבץ הפרסומות הקודם. לפני שאני עוד מתעורר בבוקר אני בודק הודעות בפייסבוק ודופק ציוץ בטוויטר. שאני אצום?! שזה ששידרג לי את הטלפון יצום. שסטיב ג'ובס יצום.
מי יצום על שכר הלימוד? שעולה מסמסטר לסמסטר, ללא תמורה, רק עם מכתב התנצלות תמציתי מהדיקן שחוצב בור עמוק יותר בחשבון הבנק. ומי יתענה על המחלקות ההומניות ההולכות ומתרוקנות בישראל אל מול שערי המשפט המתעצמים, על כך שעדיף להיות מובטל מאשר לעסוק באקדמיה או להיות מורה ומחנך בארץ, ועל חוסר האונים מול הרצון להגשים את החלומות לבין הגעגועים הביתה?
מי צם על הזמן האבוד בו הנחתי תפילין לשווא? מי? על השעות שאבדו על השלמת מניינים כאלו ואחרים? מתוך כבוד ועל מנת להביא לסיפוקם של מיני אברכים, מתוך התרפקות על אשליה של יהדות אחרת, יהדות גלותית, שנראית טובה ונקיה יותר, אך התגלתה כחלולה ושקרית כאותה יהדות שמונעת מהורי לדבר איתי בטלפון בחודש הקרוב בגלל שעון חורף מגוחך, שמכסה את ישראל בעלטה תרתי משמע. ועל אמהות הטאליבן אשר מכסות את גופן מכף רגל ועד ראש בגלל פסיקות ולחשים על אולטרא-צניעות שהופכים את ירושלים לאיראן. ומה עם אלפי תרנגולות אשר מונפות ללא טיפת אנושיות מעל ראשים חרדים עטורי פיאות ומובלות אחר-כך לטבח אכזרי וסתמי. מי יצום על כל אלה?
שאני אצום על החדשות? על הכותרות החשוכות שלא נותנות מנוח? על הדריסות והבריחות של רוכבי אופניים או הולכי רגל תמימים. על רצח הורים בשביל ירושה, על על שחיתות בצמרת התקציב הביטחוני המתפקע?
שאני אצום על שנים של מלחמות?! על אטימות המנהיגים, על הטיפשות, היהירות וחוסר ההקשבה? על מנהיגות פושעת, פאשיסטית, על האוליגרכיה השולטת ביד רמה. על מות הדיפלומטיה, על חירחורי הקרב, על המניירות הילדותיות, הגחמות ועל נאומי שלום מלאים בשנאה. מי יכפר על עוונות אלה?
ובשביל סבתא? שפעם קיוותה לראותנו שבים הביתה והיום רק מתחננת שנשאר רחוק. סבתא שאת כל חייה נתנה למען המדינה ועכשיו, ברגעי צלילות אחרונים ויקרים מתפללת שהנכד הראשון שלה יוולד בגולה. מי יצום בשבילה?
כנראה שאף אחד. ביום כיפור, ביום הנוראי הזה, כל אחד צם לעצמו ובשביל עצמו. לסגור חשבון עם זה שלמעלה. לסדר איזה כיסא בעננים. כמה נח שגם את חיי הנצח אפשר לקמבן אצלנו.
איזה חז"לניק אמר ש"עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו". לכן אני מחכה בקוצר רוח לחוברת אלפבתית שתשלח אלי בדואר, מלאה בהתנצלויות מכל ה"חברים" שהפכו את שנת תשע"א לעוד שנה פח (רמז: א' – אביגדור, ב' – ביבי). ואם לא, ברוכה הבאה תשע"ב, אני בטוח שגם את תהיי זוועה.
