פיקוח נפש דוחה שביתה
יש דברים שלא עושים: לא מפקירים חולים. לא מסכנים חיים. לא מנהלים מאבק על גופות. מבלי להיכנס לעומק הסכסוך, הגיע הזמן לקרוא את המתמחים לסדר - ולבקש מהם להיזכר בעיקרון הבסיסי ביותר ביהדות: קדושת החיים
הרופאים הם אולי המגזר המקצועי המקודש ביותר. קדוש יותר אף משלל רבנים, מקובלים וגדולי דור, או לפחות שווה ערך להם – גם בקרב שומעי לקחם. יש סיבה לתפיסה הקולקטיבית הזו, שהרי הרופאים מחזיקים בשתי ידיהם את הבריאות שלנו. של כולנו. הידע שלהם שווה פיקוח נפש, כפי שמעידים הררי שו"תים הלכתיים והיסטוריה של היתרים מהיתרים שונים - ממש עד להיתר להשתמש בחשמל בשבת, בתירוץ שחברת החשמל מספקת את תצרוכת החשמל לחולים שיש בהם סכנה.
עוד על מאבק המתמחים :
עוד בערוץ יהדות - קראו:
בידוע שפיקוח נפש דוחה שבת - את הקביעה הזו יודע לדקלם כל ילד, בלי להיות רב - אבל, כך נראה, לא דוחה שביתה.
ומה עם קדושת החיים?
מבלי להיכנס לעומק דיוני השכר בין האוצר לנציגי הרופאים, או לתפוס צד בוויכוח על העוול שנעשה למתמחי ישראל – הגיע הזמן לקרוא את המתמחים לסדר. בחלוקים לבנים וירוקים, המתמחים המתפטרים מלהטטים בדעת הקהל בחינניות של נודניק בן חמש. רגע אחד הם פוקחים עיניים גדולות ועצובות, ומסבירים לכולנו שהמאבק שלהם הוא, בעצם, מאבק למען בריאותנו – ובמשנהו הם מצמצמים את עיניהם ושוברים את הכלים, תוך שהם מותירים את בריאותנו הפקר.
אינני יודעת מתי לראשונה ניטע רעיון העוועים להתפטרות המונית, אך זרע הפורענות הזה צריך היה להיעצר בקרבם, ובוודאי שלא לגדול למימדיו המפלצתיים. מותר למחות. אולי אפילו חובה למחות. אבל לא משנה עד כמה אתה צודק - יש דברים שלא עושים. למשל, לא מפקירים חולים. לא מסכנים חיים. לא מנהלים מאבק על גופות, תרתי משמע. זכות המחאה היא לגיטימית ומעוגנת בחוק – עד שהיא מסכנת חיים, וכבר תוקנו תקנות בעניין במגזרים מקצועיים אחרים, ולא בכדי.
האם אנחנו רוצים שמתמחה שלא ישן 36 שעות יטפל בחולה שלנו? כנראה שלא, אבל אנחנו בוודאי מעדיפים אותו על פני בית חולים ללא רופאים. המצב אכן חמור, אך פעולה קמיקזית מצד המתמחים לא תוביל לפיתרון יעיל. רגע לפני שצועדים לדד-אנד, צריך לשים אל מול העיניים את עקרון קדושת החיים, שהוא נר התמיד של המנטליות היהודית.
דרושה זריקת חמלה
במלחמתם מחזיקים המתמחים את כולנו בני ערובה, ולנו לא נותר אלא לתמוה: כלום לא ידעו למה הם
נכנסים כשבחרו במסלול של רפואה? האם ההתמחות נפלה עליהם כרעם ביום בהיר? האם חלה צנזורה על תלושי השכר בבתי החולים? איפה החמלה – אותה תכונת חובה בסקאלת האינטליגנציה הרגשית של מי שפונה לרפואה? האם יש סעיף בתלוש המשכורת שמצדיק מחיר של חיי אדם? מה ההצדקה לשבירת הכלים האנרכיסטית הזו?
אם המתמחים חשים שהם אינם יכולים עוד; אם נדמה להם כי עשו מקח טעות - יתכבדו ויסיימו את התמחותם, ולאחריה - רגע לפני שהם הופכים לרופאים מן המניין, ומקבלים פציינטים בקליניקה הפרטית שלהם - יחפשו להם אפיק מקצועי אחר. אולי כרבנים.
לפנייה לכתב/ת 
