הבנת הנקרא
אז בוא נראה מה הבנת מהספרות שנכתבה בשלושת אלפים השנים האחרונות
במסגרת היותי תחת מצב של שפיות זמנית, סיטואציה המזוהה ליתר דיוק עם רצוני הבלתי נשלט ללכת לבית ספר ולהשלים 37 שנות לימוד, נאלץ אני להתמודד לאחרונה עם הזוועה שנקראת GRE.
זו הפעם הראשונה בה אני עומד מול מבחן שכזה, לפחות מאז בחינת המיצב בכיתה ג' שלישית. וכמה מפתיע: אני ממש לא מבסוט! אחת הסיבות המרכזיות שבגללן ברחתי מישראל היא בחינת הפסיכומטרי הידועה לשמצה, בה נאלצים התלמידים החרוצים לענות על שאלות אקוטיות כגון "האם התנין יותר ירוק או יותר ארוך" ושלל בעיות בהן אנו נתקלים יום יום כסטודנטים לתואר במדעי הדשא. בקיצור, הייתי מוכן ומזומן לעבור לאמריקה רק כדי לא לתת יד לתעשית השאלות האמריקאיות ולהשיל אלפי שקלים לכיס של ברוני "נלמד אתכם לפתור בלי לדעת התשובה" הלא הם יואל גבע ושות'.
ואכן, כאן בארץ האפשרויות למוגבלים ומוגבלות קיבלו אותי לאוניברסיטה בזרועות פתוחות על סמך תעודת בגרות והעיניים התכולות שלי. עם סיום התואר הראשון אפילו מצאתי מוסד סגור שיקבל אותי לתואר שני בלי לבקש אסמכתאות כאלו ואחרות, אך כעת, כאשר ניצב אני מול רכס התואר השלישי, הסיפור מקבל מפנה בעלילה.
קוראים לזהGRE סאבג'קט וזה אחיו הרשע של ה-GRE אותו מכירים כל השאפתנים הפונים ללימודים גבוהים באמריקה. מטרת המבחן היא לגרום לסטודנטים לחשוב על אינסטלציה כקריירה אלטרנטיבית. החומר למבחן המשוגע הזה הוא ספרות. עכשיו תגידו שזה די הגיוני שבחור צעיר המעוניין לפתח קריירה אקדמאית בספרות יעבור מבחן כזה או אחר אשר יבחן את כישוריו בתחום. אז בואו ואחזור על זה שוב: החומר למבחן הוא "ספרות". כל הספרות. זאת אומרת כל מה שנכתב. אי פעם. מ"בראשית ברא" ועד מוסף הספורט של אתמול. שעתיים וחצי לענות על 250 שאלות כשהחומר הוא "תגידו לי החלקתם על השכל?" ועל הפרק: העתיד שלי.
דוקטורנטים לעתיד מקדישים למבחן הזה שנה שלמה בה הם בוהים בכרטיסיות ומשננים ברפטטיביות אינפנטילית פרטי מידע שרירותיים כגון מי ומה הוא סיזפוס. מילא היו קוראים איזה ספר! עכשיו, למי אכפת מה היה שמו של החשמלטור שבא לתקן את הפקקים שגרמו לנפילת בית אשר בסיפורו של אדגר אלן פו. אם היו מעניינים אותי הפרטים הקטנים, הייתי הולך ללמוד סטטיסטיקה.
חוצמזה, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הצביע עלי פרופסור ואמר "אתה! יש לך שבע שניות לתרגם את ארבעת המשפטים הבאים מאנגלית עתיקה או שאתה הולך הביתה ולא חוזר! מ-ע-כ-ש-י-ו". הרי זה נוגד את כל הנחת היסוד האקדמאית הבסיסית שאומרת, "אנחנו כאן כדי לבלבל בביצים עד שהפרות חוזרות הביתה".
קשה לי להאמין שאוניברסיטאות בימינו עוד משתופת פעולה עם הבדיחה הזו. הרי הכל כאן רקוב מהיסוד. 99% מהמבחן מורכב מזיהוי קינות של משוררים אירופאים לבנים לחבריהם המנוחים, גם הם משוררים אירופאים לבנים, פלוס שאלה אחת על טוני מוריסון בשביל לסגור פינה, הרי היא גם שחורה וגם אישה. בנוסף, הבנת הנקרא תחת לחץ זמן זה הכי כיתה ו', ותכל'ס, כשאנגלית היא שפה שניה, לא משנה כמה מבטא אמריקאי אני מזייף ביום יום, עדיין יקח לי כפול זמן למצוא את המשמעות הלשונית של הנעלם בסטנזה השלישית ובמבחנים כאלו, כפול זמן זה ההבדל בין ציון עובר לאידיוט.
אבל מה שהכי עצוב הוא שמבחנים כאלו נוגדים את כל הסיבות בגללן אני רוצה להמשיך וללמוד לעוד תואר ועוד תואר, למרות שאני יכול לשבת בבית ולשתות שישיה במקום. לא האמנתי אי פעם שארדוף אחרי תארים וכרגע אני לא מאמין שארדוף אחרי מבחן מטופש שכזה, גם אם אאלץ לבחון שינוי משמעותי בהמשך דרכי.
אם איזו שהיא ועדת קבלה באוניברסיטה כזו או אחרת חושבת שציון הג'י.אר.אי שלי מסמל אף קמצוץ מהוויתי ויכולתי האקדמאיות, שיבושם להם. אני כבר לא בשלב הזה בחיי בו יש לי רצון או כוח להוכיח את עצמי בפני מישהו. די נמאס. לא הולך להתחרות בחבר'ה שמסוגלים לשנן את שמותיהן של כל דמויות המשנה בספריה של ג'יין אוסטין. אני גם לא מעוניין לרדת על דלי ריטלין בשביל לפקס את הבנת הנקרא שלי כך שאוכל לענות על שאלות חמש שניות מהר יותר. ואם על סמך סיבות אלו ימצאו אנשים ראויים ממני לדוקטורט, כנראה שעלי להרים ידיים ולפנות מקום לטובים ממני, כי כמו שאמר צ'כוב "האוניברסיטה מוציאה את כל היכולות, כולל את הטיפשות".
