שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רוקסט בתל אביב: הופעה בחצי קלאץ'
    עם אנרגיות מדולדלות, יכולות ווקאליות שרחוקות מהשיא וביצועים מביכים הוכיח הצמד רוקסט בהופעה בתל אביב שיש דברים שעדיף להשאיר כזכרונות קסומים

    מפעם לפעם אנחנו קוראים, גם כאן בטוקבקים, תלונות על הגעתם של הרכבים מוזיקליים להופעה בישראל באיחור משמעותי של שנים. הצמד רוקסט, שהופיע אמש (שבת) בגני התערוכה, סיפק הוכחה חותכת לצדקת הטענות האלה.

     

     

    צפו ברוקסט מופיעים בגני התערוכה בתל אביב (צילום: עוז מרון עריכה: רונה פפר)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    כבר מרגע עלייתם של פר גסל ומארי פרדריקסון על הבמה, היה ברור לקראת מה מועדות פנינו. השניים, הפועלים כצמד כבר יותר מ-25 שנה, הגיעו אלינו במה שמכונה אצלנו "חצי קלאץ'". חצי הופעה, חצי מהאנרגיות המוכרות כל כך, חצי יכולות קוֹליות. חצי. לא יותר.

     

    "אני באתי לשמוע את השירים, להתרפק על הנוסטלגיה", סיפרה ק' שעמדה לצדי בתחילת המופע. ובנוסף לכך שלאורך המופע כולו לא היתה סיבה להישיר מבט אל אפס ההתרחשויות על הבמה, מצער מאוד שגם הביצועים של רוקסט היו משמימים ולפרקים אפילו מביכים.

     

    רוקסט בהופעה בגני התערוכה. אפס התרחשויות על הבמה (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    רוקסט בהופעה בגני התערוכה. אפס התרחשויות על הבמה(צילום: ירון ברנר)

     

    באופן לא מפתיע, כמו ק' גם מרבית הנוכחים בקהל (פרט לכמה בנות 14 שלא ברור מה באו לחפש בהופעה), הגיעו כדי להתרפק, להיזכר, לשיר וליהנות מלהיטי שנות ה-80 וה-90 הגדולים ביותר בעולם. אבל למרבה הצער, יכולותיה הקוליות של פרדריקסון אבדו עם השנים, ומה שאתם רואים ביוטיוב, אינו מה ששמענו על הבמה. על יכולות התנועה שלה על הבמה לא נלין, שכן מדובר בבת 53 שעדיין מחלימה ממחלת הסרטן.

     

    זו בטח היתה להקה

    ולמרות כל אלה, הקהל התמסר לרוקסט. כנראה זכרונות העבר חזקים יותר מכל ביצוע בימתי בסוף 2011. פעמים רבות גסל ופרדריקסון הפנו את המיקרופונים אל הקהל, וזה שאג להם בחזרה, בין מחיאות הכפיים הרמות, את הלהיטים הגדולים שלהם. לא מפתיע, אך מוזר עם זאת להיות נוכח בהופעה שבה האנרגיות בקהל חזקות פי כמה מונים מאלה שעל הבמה הגדולה.

     

    מארי פרדריקסון על הבמה. פספוסי טונים רבים (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    מארי פרדריקסון על הבמה. פספוסי טונים רבים

     

    לפרקים היה נדמה שזה משתפר. "It Must Have Been Love", אולי הקלאסיקה הגדולה של רוקסט בכל הזמנים, זכתה לביצוע מרשים שכלל פתיח באקפלה והמשך בגיטרות החשמליות והסינתיסייזרים המזוהים והמצוינים של גרסת המקור.

     

    אבל גם ביצועים מוצלחים נוספים, כמו לדוגמה לשיר "Opportunity Nox" ולכמה נוספים, ואפילו נגינת ה"הבה נגילה" לפני הביצוע ללהיט "Joyride", לא הצליחו לכפר על הפאוזות, בליעת המילים ואפילו פספוסי הטונים הרבים, של מי שפעם ידעה לפתוח את הגרון ולהפיק ממנו פנינים ווקאליות. גם הוא, אגב, לא הצטיין בביצועים, כמו לדוגמה ב"How Do You Do", מהאנרגטיים שבשירי רוקסט, שהפעם זכה לביצוע אנמי, איטי מהמקור, בסולם נמוך ומוזר.

     

    הקהל התמסר. בהופעה של רוקסט (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    הקהל התמסר. בהופעה של רוקסט

     

    ואם זה המצב, מותר גם לצחוק. גסל ופרדריקסון הציגו כמה מחברי הלהקה המלווים אותם 25 שנה, וגם נראים כך  - אם זה הגיטריסט, הקלידן שמציג את מכשיר הפלא - הסינתיסייזר, או המלווה בטמבורין, הלנה הקסומה והמסכנה, שניסתה להפיח קצת חיים במתרחש על הבמה, ללא הצלחה יתרה, שאפילו לא הגיעה בשיר ענק כמו "Listen to your Heart", שאיבד מהפומפוזיות הראויה של המקור. אגב, בלטו מאוד בהיעדרם "Queen of Rain" וגם "Almost Unreal", שני שירים ענקיים שמשום מה רוקסט בחרו לדלג עליהם בסיבוב ההופעות הנוכחי.

     

    רגע חזק אחד, אם בכל זאת מחפשים בנרות, נרשם כאשר פרדריקסון שרה את "Spending My Time" לקול תשואות הקהל. בעמידתה הקפואה (כמו לכל אורך המופע), הצליחה - אם רצתה בכך או לא - להחדיר כל מילה ומילה מהשיר הקיטשי והמופלא הזה בלבבות המעריצים.

     

    יש דברים, לסיכום, שעדיף להשאיר כזכרונות קסומים משנים עברו. חולצת בית ספר, מכשיר אטארי, מבחר מצומצם של ערוצים בכבלים. ורוקסט. כי במבחן הזמן, כל כך מצער לכתוב זאת, הלהקה לא עומדת. "זו בטח היתה להקה, אבל זה נגמר עכשיו", סימס לי חבר שנכח אף הוא במופע. כמה חבל, כמה נכון.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים