"50/50": טיפול מעודן במחלת הסרטן
הסרט "50/50" עובד כמו עוד קומדיית סטלנים טיפוסית של סת' רוגן, שמככב לצד ג'וזף גורדון לויט. אבל הפעם, הבדיחות הבוטות רוככו בשל העיסוק בהתמודדות עם מחלת הסרטן
סרטן זו מחלה מבאסת כיוון שקשה להביא איתה קהל לבתי הקולנוע. סדרות טלוויזיה? בוודאי. כמעט כל סדרה שלפה את כרטיס "הדמות חולת הסרטן" תוך שתיים-שלוש עונות. להעביר דמות אותה אנו מכירים היטב את המחזור של גילוי, חרדה, וטיפול המסתיים בשמחת ההחלמה או בתוגת הגסיסה - אלו רגעים טלוויזיוניים שכותבים את עצמם.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
בקולנוע מחלה זו נקשרת בעיקר לשיאים מלודרמטיים המגדירים מחדש את היחסים הבעייתיים בין הורים וילדים ("תנאים של חיבה", "מגנוליה") או בין בני זוג שנגזר גורלם להיקרע זה מזו ("סיפור אהבה", כמובן). מעטים הם הסרטים שמצליחים להגיע לרפלקסיה עמוקה על החיים ומשמעותם. "איקירו" (1952), יצירת המופת של אקירה קורוסאווה, היא דוגמא לסרט שהצליח לעשות זאת.
בפרספקטיבה זו "50/50" הוא סרט שיש ייחוד בעצם נקודת המוצא שלו. בהיותו "ברומאנס" קומי-דרמטי, הדינמיקות של יחסי הורים וילדים תופסות בו מקום משני לעומת השפעת המחלה על חברותם של שני זכרים צעירים (והטרוסקסואליים). הכוח היצירתי המניע מאחורי הסרט הוא חברותם של התסריטאי ויל רייזר, והשחקן (שגם מככב בסרט זה) סת' רוגן.
העלילה מתבססת על חוויות שאותם עברו בתקופה בה רייזר חלה בסרטן עם תוספת תיבול קומי שימתיק את הגלולה המרה. למרות הבדלי האופי הניכרים, אדם (ג'וזף גורדון לויט) הזהיר והמופנם וקייל (רוגן) הרועש והוולגארי הם שני חברים קרובים שעובדים יחד בתחנת רדיו ציבורית בסיאטל.
לאדם יש מערכת יחסים בעייתית עם חברתו רייצ'ל (ברייס דאלאס הווארד) שלא מפגינה התלהבות יתרה בין הסדינים ומעדיפה להשקיע את מרצה בפרויקט האמנותי שלה. לקייל, שכמובן מודע לפרטי חיי האהבה של חברו, ברור כי זו אינה בת הזוג הראויה עבורו.
מטיפולי כימותרפיה יוצאת כימיה רומנטית
בדיקת כאב הגב הטורדני ממנו סובל אדם מגלה סרטן עם סיכויי הישרדות של 50%. בשעת מצוקה זו אדם מגלה כי לא ניתן לסמוך על חברתו, והוא בוודאי לא שש לדרמות שצפויות עם גילוי המחלה על ידי אימו (אנג'ליקה יוסטון).
קבוצה התמיכה האמיתית היא קייל, והאנשים איתם אדם יושב לטיפולי הכימותרפיה: אלן (פיליפ בייקר הול) ומיץ' (מאט פריוור). אם אפשר לשבת בטיפול ולהתמסטל מספייס קוקיז בחברותא, הרי שאנו לא מתרחקים יתר על המידה מסרטי הסטלנים של רוגן ושות'.
כהשלמה לטיפול הכימותרפי אדם נשלח לפגישות עם קתרין (אנה קנדריק), פסיכולוגית צעירה בהשתלמות שהוא אחד ממטופליה הראשונים. כמו הפציינט שלה, גם היא חווה את המחלה כתהליך המעורר בה תהיות לגבי משמעות מעשיה, במיוחד לאור הכימיה הברורה שיש בינה לבין המטופל.
"50/50" מצליח להישאר סרט קומי ומהנה לצפייה, גם בהתחשב בנקודת המוצא העלילתית שלו. השילוב של הומור בנוסח סרטי ג'אד אפאטו-סת' רוגן הוא, יחסית, מעודן. הקרדיט על כך נחלק בין התסריט שנכתב מניסיון אישי, ועבודת הבימוי של ג'ונתן לוין המצליחה לאזן בין רגש להומור.
בשם איזון זה הסרט מציג גרסה מאוד מרוככת של המחלה. מי שחפץ בהצגה חריפה ועמוקה יותר של מחלת הסרטן יכול תמיד לחזור ל"שנינות" (2001) המרשים בבימויו של מייק ניקולס ובכיכובה של אמה תומפסון.
סת' רוגן עוטף את ג'וזף גורדון לויט בגסות
הגבולות הקבילים מבחינת חווית הקהל, אלו שמהם הסרט מצליח לא לחרוג, הם גם המקום בו הסרט מרוסן יתר על המידה. גורדון לויט הוא שחקן מוכשר, אך רוב הופעתו בסרט מושתתת על איפוק הגובל באדישות. יש, כמובן, רגע שיא שבו הוא יקרוס, אבל עד שזה קורה הדמות כתובה ומשוחקת בזהירות רבה מדי.
סת' רוגן לעומת זאת, גם כאשר הוא משחק גרסה מתונה יותר של הפרסונה הקומית הדברנית והמחוספסת שלו, עדיין נדמה כקצת יותר מדי לסרט זה. אנה קנדריק, הזכורה מתפקידה כמתמחה הצעירה והלחוצה ב"תלוי באוויר" שוב משחקת תפקיד דומה.
אין ספק שהיא יודעת לגלם דמות זו באופן חינני ומעורר אמפתיה, ובסצנות
שלה עם גורדון-לויט יש כימיה רומנטית המאזנת את החספוס במערכת היחסים השניה עם דמותו של רוגן.
מכיוון שה"ברומנס" מבוסס על אהבה אפלטונית בין שני גברים, הקשר הדומיננטי בסרט מתרחש בין אדם וקייל – קרוב יותר מהקשר הזוגי עם רייצ'ל, וכנה יותר מקשרי המשפחה. אפשרות התפתחות קשר רומנטי עמוק יותר עם בת המין השני הופכת את הסרטן למכשיר העלילתי שמאפשר לתקן את היררכיית הקשרים בחיי הגיבור. עכשיו רק צריך לשרוד את המחלה.
