התלתלים הבלונדיניים של מוני מושונוב התחילו להלבין כשהיה בן 30 וקצת. איכשהו זה לא הלחיץ אותו. רק 20 שנה אחר כך, כשחצה את ה־50, פתאום הרגיש לא בנוח לספר בן כמה הוא. ובאוגוסט האחרון, כשחגג 60, המחווה שערכו לו בערוץ 2 - שכמעט גרמה לו להתקף לב בגלל אלמנט ההפתעה - הייתה כמעט האירוע היחיד שציין את החלפת הקידומת. "אני לא מתעסק בגיל יותר מדי", הוא מחייך, "אבל ברור שהגב כואב לי הרבה יותר משכאב לי פעם, והזיכרון, אמא'לה, כבר לא עובד טוב כמו פעם. אני לא זוכר שמות של אנשים, ואני כותב לי אותם על פתקים כדי שלא אטעה".

אוהבים להגיד ששחקנים משתבחים עם הזמן.

"וזה נכון, אבל מצד שני אתה מרגיש שיש תפקידים שיותר לא תעשה. שמהיום לא תוכל לשחק לא רק צעיר בן 16 או 30, אלא גם לא בן 40, רק כאלה שהם באזור הקשישים. צדקה אמא שלי כשאמרה שאולי הייתי צריך לשקול לצבוע את השיער בגיל יותר צעיר, כדי לקבל תפקידים טיפה יותר צעירים מגילי".

סנדרה שדה, אשתך, עושה הרבה יותר מלצבוע שיער. ניתוחים פלסטיים. אתה שוקל את זה?

"אני לא יודע. אני מפחד מהדברים האלה, אבל לא שולל אותם. סנדרה אוהבת את זה. הפנים הם כלי עבודה. אם אתה יכול לגרום לעצמך לעבוד יותר בגלל טיפול כזה או אחר, לא צריך לחשוב פעמיים".

חושש מהיום שתיאלץ לרדת מהבמה?

"אני בכלל לא מתעסק בזה. אני מתכוון לשחק עד היום שבו הש' והס' ייצאו לי כמו שצריך מהפה, ואני לא ארעד יותר מדי. אל תבנה על זה שאני אלך להאכיל את היונים או להתעצבן על ילדים קטנים בפארק. אני מתכוון לשחק ולביים עוד הרבה שנים".

הדור הצעיר של המקצוע לא מפחיד אותך?

"אני מרגיש קשר מאוד חזק אליהם, אבל שלא נשלה את עצמנו, אני מרגיש מרוחק מהם גם בשפה. לפעמים אני לא מבין על מה הם מדברים. 'סבבה' עוד נשאר לדורי־דורות, אבל לא הכל. לא מזמן צחקו עליי שלא ידעתי איזו מילה. פער הדורות".

אגב פער דורות, אמא שלך בת 91.

"והיא עדיין נראית מצוין, הדבר הכי היציב במשפחה שלנו. צילמתי אותה בטיול שעשינו לפני עשר שנים לבולגריה, וזאת אחת המתנות הגדולות שקיבלתי. כל שבת אני הולך איתה לארוחת בוקר בבית קפה, ואחר כך היא באה אלינו. אני מאוד קרוב אליה, אבל תמיד נדמה לי שאני לא רואה אותה מספיק".

את מי היית רוצה לראות שוב ואתה לא יכול?

"אוי, כמה אני מתגעגע לאבא שלי! למרות שעברו לא מעט שנים מאז שמת, אני לא מפסיק להתגעגע אליו. הוא היה איש אהוב, ישר כמו סרגל, מסור ומתמסר. אני רואה את מבטו מלא ההומור עד היום. לא היה לו פשוט לקבל את העובדה שאני שחקן, אבל הוא בלע את זה. הוא היה מעדיף שאני אעבוד בחנות הבדים שלו — האחים מושונוב - אבל יותר מכל הוא רצה שהבנים שלו יעשו את מה שהוא לא עשה. הוא היה מאוד גאה בנו לו היה חי היום. יש לו בן עורך דין, בן מדען ובן שחקן. הוא סבל בשנים האחרונות מאלצהיימר".

זה מפחיד אותך, שגם עליך ייפול אלצהיימר?

"לא עד כדי כך שאני לא אשן בלילה".

העשור השביעי בחייו של מושונוב מאפשר לו לישון מצוין. הוא עובד גם עכשיו מסביב לשעון. בתחילת נובמבר תעלה בהבימה 'קוויאר ועדשים', קומדיה בבימויו עם קאסט מהחלומות: אשתו סנדרה שדה, יבגניה דודינה, אבי קושניר, עדית טפרסון, יפית אסולין ומושונוב עצמו. בהמשך השנה יביים מחזה של חנוך לוין בתיאטרון הקאמרי ואת 'ליל העשרים' של יהושע סובול בהבימה ויצטלם לסרט חדש של יוסף פיצ'חדזה. שלא לדבר על תהילת העבר. מאז ימי 'זהו זה' מושונוב הוא קונצנזוס, כשהולכים איתו ברחוב מבינים עד כמה. הוא מצידו, חבר של כולם. כל מי שחולף לידו ואומר לו משהו, זוכה לתשומת לב כאילו הוא מינימום סקורסזה, שבא להציע לו תפקיד. כשתספרו לו על הצרות שלכם, אל תתפלאו אם בזווית העין שלו תבצבץ דמעה. עדות אישית.

אבל המעטפת של אהבת העם נסדקה לרגע לפני כמה שבועות. בגלל הגירעון החמור בהבימה, העובדים לא קיבלו משכורות, ואמצעי התקשורת מיהרו לפרסם את עלות השכר השנתית של כוכבי התיאטרון הלאומי. מושונוב, התברר אז, שווה יותר מ־700 אלף שקל ברוטו לשנה. בימים של מחאה חברתית, זהו סכום מנקר עיניים, אבל מושונוב לא רואה שום סיבה להצטדק על כך. "התחלתי לשחק כשחקן בחוזה קיבוצי", הוא אומר, "זה שמרוויח את המשכורת הכי נמוכה בתיאטרון הישראלי דאז, והרווחתי אותה במשך חמש שנים. אז התפכחתי מרעיון הקולקטיב, וביקשתי שישלמו לי לפי הצגה. ואז מה עשו התיאטראות? לא העסיקו אותי. אמרתי לעצמי - זה הרגע שלך להתחזק. החלטת על דרך מסוימת, אל תוותר, ואז יום אחד הם יעסיקו אותך. אחרי שמונה וחצי חודשי אבטלה פנו אליי סוף־סוף, ובתנאים שהצבתי".

לא התרגזת מהעיסוק במשכורת שלך?

"לא, כי זה היה כלי ניגוח פוליטי בין התיאטראות. אני גם לא בראש הפירמידה של מקבלי השכר בתיאטראות השונים. ברגע שהתיאטרון המסחרי, שהעלה הצגות בידור וקומדיות, הפסיק להתקיים כי התיאטראות הגדולים מעלים את אותן הצגות - מאיפה בדיוק אתה רוצה שאני אתפרנס? הבימה מאוד חשוב לי, אבל בגילי אני לא מאמין במשפחתיות. לא מאמין יותר בבית. כשמגיעים לפנסיה, כל אלה שחשבו שמקום העבודה הוא הבית שלהם, מושלכים". בסערה אחרת, גדולה הרבה יותר, זו סביב היכל התרבות באריאל, מושונוב לא היה מעורב. לא חתם על העצומה שעוררה מהומה, לא התבטא בנושא. אבל בהחלט יש לו דעה. "תמיד היו רבים בתיאטראות שלא רצו להופיע בשטחים", הוא אומר, "אבל אז הוויכוח הזה היה נגמר בחדרי־חדרים. היום חוקי המשחק השתנו. ציבור המתנחלים היה מיעוט קטן, אבל בגלל הקולניות והעובדה שהוא נמצא בצמתים של העשייה הפוליטית בארץ, הוא צבר כוח. שלא יובן לא נכון, אין לי שום בעיה עם המתנחלים, אני פשוט נגד כל הקצנה. מהיום אתה נחשב בוגד אם אתה לא בא לשם. זה הנורא".

תשחק באריאל?

"אם אני עובד בתיאטרון שקורא לעצמו תיאטרון לאומי, מחובתי להופיע בכל מקום שהממשלה החליטה שהוא לגיטימי, גם אם לפעמים אני לא רוצה להופיע שם. זה חלק מעסקת החבילה. אריאל היא לא התיישבות פיראטית".

וכשתצטרך להחליט לגבי קריית־ארבע?

"אז אני אצטרך לעשות חשיבה נוספת. קריית־ארבע היא לא כמו אריאל. הבעיה שלי היא האגרסיביות של אנשי קריית־ארבע. מכעיס אותי שהם פועלים בשיטה כוחנית נגדנו. מבחינתם כל מי שלא שירת בצה"ל יושב תחת הגדרה של משתמט".

רוב הישראלים מתייחסים ככה למי שלא עשה צבא.

"נכון, ואף אחד לא פוצה פה ואומר: חבר'ה, תתעוררו שנייה, יש כאלה שלא שירתו בצבא ולא השתמטו. הצבא השמיט אותם. כשאני שומע אנשים שאומרים שהם לא יעבדו עם מי שלא שירת בצבא, ולא בודקים מאיזה סיבות הוא לא שירת, זאת בעיניי התבהמות".

אתה מכיר את זה מקרוב. מיכאל, הבן שלך, ספג מכל עבר בגלל שלא שירת בצבא, למרות שהסיבות לכך היו בריאותיות.

"בוודאי שאני תובע כאן את העלבון שלו. אבל לא רק שלו, גם של הרבה אחרים".

אתה יודע שאוהבים לחרוץ כאן דין בקלות. דיברו על זה לא מעט סביב פרשת מרגלית צנעני.

"עצוב לי מה שעשו למרגול. אני לא אוהב את המהירות הזאת שבה שופטים בנאדם עוד לפני שהוא נשפט. יש לי גם מה להגיד על דודו טופז".

אז תגיד.

"מי שנרצח זה דודו טופז. הוא האיש ששילם בחייו, ואת זה אנשים שוכחים. הילד שלו שילם את המחיר שאין לו אבא. איפה החרטה? איפה הדין והחשבון של כולם סביב דודו טופז, כולל החברים שלו והמעסיקים שלו? לא מקובל עליי שהוציאו אותו להורג וזרקו אותו לכלבים. הוא היה פסיכופת, הוא היה דפוק, אבל הוא לא היה צריך לשלם על מעשיו בחייו". מושונוב, שגדל ברמלה, רצה להיות כדורגלן, אבל כשהיה בן 16 נפתח בעיר חוג דרמטי של הבמאית והמורה לתיאטרון עדנה שביט. הנער נדלק על החוג החדש עד כדי כך שוויתר על הצעה להתאמן במכבי תל־אביב. "אמרתי לעצמי: זהו, מפה אני שחקן". ההמשך היה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב, וזה לא זרם לו הכי טבעי. "ביום הראשון פגשתי על המדרגות את עדנה שביט. בעיניה הייתי הפרח ההוא מרמלה. לא שהייתי פרח, אבל היינו עושים אבו־עגילות כל יום שישי. לא רק אני, כל רמלה. הלכנו לחייטים לסדר מכנסי פדלפון שמגיעים עד קצה החריץ ואבו־עגילות, ויצאנו לקליפסו, לפאר, לכל המועדונים. אני הרגשתי כאילו תרבותי, אבל כשהגעתי לתל־אביב, הבנתי שהחבר'ה שם מסתכלים עליי כעל ההוא מרמלה. בחתונה של אח שלי עשיתי החלקה מקצועית. נראיתי כמו טריפונס, כאילו מישהו גיהץ לי את השיער. ככה גם באתי לאוניברסיטה, ואנשים לא הבינו מי זה המצחיק הזה".

תסרוקת טריפונס ופדלפון לא היה קלף בטוח אצל הבנות?

"ממש לא. הייתי כל כך ביישן וסגור. לא הייתי מאלו שרוקדים במסיבות, אלא מהחבר'ה שעומדים בצד ומרכלים. בכל מסיבה הייתי אומר לעצמי, עכשיו אני קם ורוקד, ולא רקדתי. לא שפעתי ביטחון עצמי בצעירותי. הכל היה אצלי מאוחר יחסית - התגלחתי בפעם הראשונה רק בצבא, כי המפקד הכריח אותי. ככה הפסדתי את רוב השנים הטובות של המסיבות. אז למשוררים, למופנמים ולאנטי־גיבורים, לוודי־אלנים, לא היה ביטוי. הבנות אהבו יותר את הפלאחים".

אבל בכל זאת היית בחור שווה.

"בעיני עצמי אף פעם לא הייתי יפה. עודד קוטלר היה יפה. גם בראבא לא יפה, וזו נחמה" (צוחק). אמרתם מושונוב – אמרתם בראבא – התאום הסיאמי שלו במשך 25 שנה. הם הכירו אחרי האוניברסיטה, בקבוצת התיאטרון המפורסמת של נולה צ'לטון, ומאז לא הפסיקו להופיע יחד. ב'זהו זה', בתיאטרון, בתוכניות בידור מצליחות. באמצע העשור הקודם, אחרי שלוש שנים מוצלחות עם ההצגה 'הקומיקאים', בראבא חתך מהבימה ועבר לקאמרי. כך הגיעה לסופה זוגיות מיתולוגית.

לעשות סרטים, זה מה שמדליק אותו עכשיו. או כמו שהוא מנסח את זה: "אני גאה שאמנות התיאטרון עדיין חיה ותוססת, אבל שיסלחו לי כולם, העבודה בקולנוע מרגשת אותי יותר". העשור האחרון האיר לו פנים על המסך הגדול, בישראל ('חתונה מאוחרת', 'מתנה משמיים', 'שנת אפס', 'הדרך אל החתולים' ועוד) וגם בארה"ב ('הלילה הוא שלנו' לצד מארק וולברג וחואקין פיניקס, 'שתי אהבות' עם פיניקס, גווינת פלטרו ואיזבלה רוסוליני). אם קולנוע זה מה שאתה רוצה, למה אתה לא לוחץ פול־גז? הרי כבר עשית שני סרטים בהוליווד.

"כי לתת פוש בעניין הזה זה לשרוף פה גשרים. אני אוהב קולנוע מאוד - הייתי רוצה לעשות שנתיים רצוף רק קולנוע - ולמרות שיש לי הצעות, והן נורא כיפיות, ולא רק בארה"ב, כשאני שם את זה על כפות המאזניים וחושב על מה אני צריך לוותר, אני מעדיף את התיאטרון. אני לא בגיל של הרפתקאות. מה, אני אגור באל.איי? אהיה חלק מהסצינה? אקח סוכן? מי יודע, אולי בגיל 70".

אתה לא מסתכל על איילת זורר ומרגיש החמצה?

"לא, איילת זורר הקדישה את עצמה לזה. היא שחקנית הוליוודית. אותו הדבר גם מילי אביטל בזמנו, שלא לדבר על מארק איווניר. זה גם בא להם בגיל טוב. והם גם נהיו אמריקאים. אני לא מרגיש פספוס. אני רואה את זה כזכות גדולה, כי אף פעם זה לא היה בתוכניות שלי. כל מיני סרטים שעשיתי להם לאחרונה אודישנים, רק האודישנים הם כבר ניצחון גדול".

למשל?

"היו לי הצעות לשמונה פיצ'רים. אחת מהן לתפקיד מעניין ב'באטמן'. עשיתי אודישן טוב, והם מאוד אהבו את זה, אבל זה לא התקדם הלאה. קיבלתי גם הצעה לתפקיד מרכזי בפיילוט לסדרה ב־CBS. הם רצו אותי לחודש עבודה, אבל הייתי בחזרות ל'השוטר אזולאי' ולא יכולתי. והייתה גם הצעה נהדרת לעשות סרט פנטסטי. אבל הייתי צריך להצטלם שלושה חודשים וחצי, ברוסיה ובצרפת - וזה לא בא בחשבון".

ואתה בכלל חשבת שתהיה שחקן כדורגל.

"יכולתי להיות חזק בספורט (נאנח). לא רק במכבי תל־אביב בכדורגל - גם כדורסלן. אבל האמת שלא הייתי שחקן מי יודע מה. פשוט הייתי לוחם".