חוקר משפחתי

מחפשים קרובים. בקיר ההנצחה לחללי השואה בסיאטל.

וולף, שהיה אז בן 14, היחיד שניצל, לא שמע מאז מאחותו. את השם הול הוא אימץ עם הגעתו לארה"ב, בשנת 1949. הוא החליט להחליף את השם, משום שגילה שהאמריקאים מתקשים להגות את השם האוסשפיגל. זו הייתה אחת הסיבות שהמשפחה מתל אביב לא הצליחה לאתר אותו גם לאחר כמה ביקורים ב"יד ושם", למרות שוולף מילא שם דף עד להנצחת בני משפחתו בביקורו בישראל בשנת 1981 וחתם עליהם בשם משפחתו האמריקאי החדש. שיחת הטלפון מתל אביב הדהימה אותו. "דיברתי אתו בשיא הרגישות", גולל צח את השיחה, "וכששאלתי אותו מה היה שם החיבה של אחותו הוא מיד ענה לי 'אדג'ה' וידע מתי היא נולדה. מיד הבנתי שהמחקר הצליח לאחד אח ואחות אחרי 71 שנה". וולף לא זכר למה אחותו אסתר נשארה מאחור ואם היא עברה מלודג' לגטו ראדום לפני שוולף והוריו עברו לקרסניק. אסתר אכן הגיעה לראדום והכירה שם את אהרון בילסקי, לו נישאה ואחרי המלחמה ילדה את רחל.

"הוא רצה להתקשר מיד לאחותו בישראל, אבל הסברתי לו שהשעה מאוחרת והם בכלל לא יודעים שהמחקר שלי מצא להם את הדוד האבוד ושהוא יאלץ להמתין עד למחרת". לאחר שאוריין בישר לרחל ורד-גרינשפן כי מצא את הדוד שלה, נערכה בין הדוד לאחיינית שיחת הטלפון המרגשת הראשונה. "הוא ידע שאבא שלהם היה סנדלר והוא זכר את הילדות שלהם. הוא אפילו רשם את שמה באתר ההנצחה לנספי השואה של ג'יי.סי.סי בבלביו, סיאטל", מוסיף אוריין, שעוסק מאז המקרה בייסוד מחודש של המדור היהודי העולמי לחיפוש קרובים.

זמן קצר אחרי הגילוי מיהר אוריין לבית אבות בשדרות רוטשילד בת"א, שם מתגוררת אסתר, וחיבר את האח והאחות בשיחת סקייפ מוקלטת. "אסתר כבר לא במצב הכי צלול והיה לו נורא עצוב לראות אותה ככה", סיפר. הם היו על הקו במשך 40 דקות, אסתר אמרה כמה מילים בעברית, הוא דיבר בעיקר ביידיש. הוא ניסה להזכיר לה דברים מהילדות, אבל כל מה שהיא זכרה זה שהוא היה "דקליינצ'יקה" (הקטן). כעבור כמה שבועות, כשרחל ורד-גרינשפן החליטה שהיא נוסעת לפגוש את הדוד, ביקש אוריין להצטרף ולתעד את המפגש בווידאו, וביום רביעי לפני כחודש הם נחתו בסיאטל. המפגש היה חם ונעים, למרות שעל אף הקשר הגנטי הם היו אנשים זרים האחד לשני בהתחלה. לנמל התעופה הגיע וולף עם זר פרחים ביד, ורחל זיהתה אותו בקלות על פי הדימיון לאחיה. במשך ששת הימים בהם התארחה אצל משפחתה החדשה, רחל ו-וולף החליפו תמונות משפחתיות וחלקו הרבה סיפורים. "הבן של וולף, צ'א'ק", אומר אוריין, "סיפר לי, שמאז שמצאתי לאביו את אחותו, הוא השתנה. הוא הפסיק להיות אדם כל כך סגור ונפתח פתאום. הוא דיבר על העבר וסיפר להם דברים שלא סיפר מעולם. רחל הביאה להם מתנות, חפצים של אמה מהעבר, פמוטים מלודג', גובלנים ועוד. מציאת הדוד הייתה סוג של נחמה לרחל, שהיא בת יחידה. על פי המחקר שערכתי התברר כי אחרי המלחמה אסתר ו-וולף אף שהו במחנות עקורים שהיו מרוחקים 15 מייל זה מזה".

מאמא, זה ולוולה!

צח אוריין, בעצמו בן לניצול שואה, אומר כי כילד הוא הרגיש תמיד חסך המשפחה. אוריין, שהפיק מגזין צרכנות עם גדעון רייכר, היה כתב ומגיש בכבלים בצפון, הגיש פינת תרבות בתוכנית "בוקר טוב ישראל" בערוץ הראשון וכתב מעל עשור בשבועון "פנאי פלוס" ובעיתונים נוספים, הוא דמות מוכרת עבור רבים בישראל. בין השאר הוא ערך תוכנית טוק שואו ביידיש במשכן לאמניות הבמה בת"א בשיתוף היידשפיל. אוריין מודה שהעיסוק בגנאלוגיה – חקר השורשים המשפחתיים – התחיל אצלו ממקום אישי ומשפחתי. מאז שהוא זוכר את עצמו, הוא היה סקרן וחקרן בכל הנוגע למשפחה. אמו ילידת אוקראינה ואביו ניצול שואה מפולין. כבר כשהיה נער צעיר הוא ישב עם הסבתא שלו ורשם את שמות בני המשפחה שזכורים לה ואת שמות כל בני המשפחה שנכחדו בשואה ובנה מעין עץ המשפחה. לפני כשנה וחצי החל להשקיע זמן רב בלימודי גנאולוגיה, שנחשב היום לתחביב השני הנפוץ באמריקה אחרי גננות. גם בארץ הפך התחום למבוקש, כשישראלים בני הדור השני והשלישי מחפשים נואשות אחר השורשים שלהם. כשנחשף לתחום גילה אוריין עולם ומלואו. הוא למד שרק בתחילת המאה ה-19 קיבלו היהודים שמות משפחה, ומאותה תקופה קיים תיעוד מלא של החיים בקהילות היהודיות ברוב אירופה. בין היתר הוא גילה כי המורמונים תיעדו את אותה תקופה באופן המשמש היום כאחד ממקורות המידע לחקר השורשים היהודים. הוא אומר כי ניו-יורק היא מקום נפלא לגנאולוגיה, בגלל הריכוז של מוסדות ואירגונים בעלי ארכיונים עשירים. אחד מהם הוא Yivo, שפועל במסגרת המרכז להיסטוריה יהודית ברחוב 16 במנהטן ויש לו ארכיון גדול, אגף "דורות" בספריה הציבורית ברחוב 42, עם אוסף גדול של ספרי "יזכור", מסמכים מאליס איילנד עם מידע רב על מהגרים וכן המידע הרב השמור בכנסיה המורמונית בעיר, שמחזיקה באוסף מיקרופילם שהוא רב ערך לגנאולוג חוקר. אוריין המשיך להתעמק בנושא, עד שיום אחד פגש אשה נחמדה בלובי של אחד המלונות בטבריה בו נפש.

צח: "ישבתי בלובי וישבה לידי אשה מקסימה, שושי, שהתחילה לשאול אותי מה אני עושה. סיפרתי לה שאני חוקר שורשים והיא סיפרה שיש לה חברה בשם רחל ורד, שהוריה ניצולי שואה מפולין והיא מאוד מתוסכלת מזה, שהיא לא מצליחה להתחקות אחרי השורשים של אמה. היא שאלה אם אהיה מוכן לעזור לה. מובן שהסכמתי.

"כשפגשתי את רחל למדתי, שאמא שלה בת ה-90 לא דיברה אף פעם על השואה. לא היו לה תמונות, מסמכים או תעודות, כל מה שרחל ידעה זה ששם המשפחה של אמא שלה היה 'האוסשפיגל' ושהיא מלודג'. רחל ניסתה להתחקות אחר המשפחה ב'יד ושם' אך לא מצאה דבר. היא נסעה ללודג' כדי לבדוק בארכיונים המקומיים בתקווה למצוא ולו שביב מידע, אבל חזרה מתוסכלת בידיים ריקות. את השורשים של אמה התחילה רחל לחפש, לפני כשנתיים, בעקבות מותו של אביה, שהיה בן 99 במותו. היא ידעה שאמא שלה היתה אצל ד"ר מנגלה, לפי המספר שהיה לה על היד. שאלתי אותה אם אוכל ללוות את הסיפור בסרט דוקומנטרי והיא הסכימה".

איך ידעת שיש שם סיפור?

"הרגשתי שזה לא עוד מקרה. רחל אמרה לי שאמא שלה סיפרה שהיא לבד בעולם, אבל אחרי שבועיים מצאתי שלאמא שלה יש אח באמריקה. פתאום התגלה שיש לרחל דוד, דודה ושלושה בני דודים. וולף היה בישראל בשנת 1981 עם משלחת של יהודים אמריקאים ומילא דפי עד ב'יד ושם'. הוא חתם עליהם בשם וולף הול".

איך מצאת אותו?

"שם המשפחה האוסשפיגל הוא נדיר יחסית. כשהרצתי אותו באתר של 'יד ושם', גיליתי שהיו רק 28 שמות כאלה מאיזור לודג'. אבל כל דפי העד עליהם היו חתומים העדים בעלי השם הזה, ניתנו בשנות החמישים, מה שאומר שהעדים האלה כבר לא בין החיים וקשה מאוד לאתר את הילדים או הנכדים שלהם. בין דפי העד של הפליטים הישראלים, מצאתי כתובות של דואר נע גדרה ומספרי טלפון בני ארבע ספרות. התחלתי לשלב במחקר כלים גנאולוגים וחיפשתי במקומות נוספים, כמו ITS, שהוא שירות איתור בינלאומי שנמצא בגרמניה, במסמכים ששוחררו לאחרונה למוזיאון השואה בוושינגטון ול'יד ושם'. יש היום המון מאגרי מידע עם מנועי חיפוש מתקדמים. בניתי את עץ המשפחה הצפוי מהתחלה. חזרתי אחורה עד כמה שאפשר. ואז, כשעשיתי הצלבה, הבחנתי באחד מדפי העד שהיו ב'יד ושם', בתעודת נישואים בין האוסשפיגל לפינגרהוד. זה היה שם המשפחה של הסבתא של וולף מהבית. זה היה הימור, אבל הייתה לי תחושת בטן לגבי העדות של וולף. הוא ציין שהוא ומשפחתו גרים בסיאטל, ניסיתי לאתר אותם אבל זה לא היה פשוט".

איך בכל זאת מצאת את וולף?

"נעזרתי בקולגה מקומית, הפעלתי מנוע חיפוש והשתמשתי בכלים שאני מיומן בהם. למדתי שהרבה פעמים אנשים מנציחים יקירים שניספו בשואה, כמו וולף שהנציח את שם אחותו בג'יי.סי.סי בסיאטל. הוא גם הזכיר אות שמה בדפי העדות שלו. הוא היה משוכנע שהיא ניספתה. בסופו של דבר, הגעתי ל'ג'ואיש רקורד אינדקס' (JRI), שבפולין, שירות שיסד סטנלי דיימונד, יהודי מקנדה, שבזכותו הצלחתי לבנות את עץ המשפחה בזמן כל כך קצר. אסתר, כך הסתבר, הייתה האחות האהובה על וולף. בשיחת הסקייפ שנערכה בין האח והאחות, אומרת רחל לאמא שלה: 'מאמא, מאמא, זה ולוולה!' האח הקטן. לא ברור עד היום למה אסתר נשארה בלודג' ולא הצטרפה אליהם, אבל מה שכן התברר, זה שוולף ניסה להגיע לארץ ישראל אחרי המלחמה, אבל נעצר בקפריסין ולכן המשיך לאמריקה".

תשעה דורות לאחור

"אני טיפוס מאוד משפחתי ותמיד עניין אותי שורשי המשפחה", מסביר אוריין את הקשר לו לעיסוקו החדש. "זה חשוב בעיני. אני אוהב לצטט את יגאל אלון, שאמר כי 'עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל ועתידו לוטה בערפל'. כשלמדתי לתואר ראשון במדעי המדינה למדתי גם יידיש במסגרת הלימודים המשלימים כי רציתי לשפר את התקשורת שלי עם סבתא שלי, אבל זמן קצר אחר כך היא כבר נפטרה. תמיד הרגשתי שמשהו חסר לי בזהות ולא יכולתי לשים עליו את האצבע. התחלתי להתחקות אחרי השורשים של המשפחה והתהליך שיחרר ולימד אותי הרבה דברים. ההורים שלי כן דיברו על מה שעברו, אבל במידה. לאבא שלי היה אח בשם אברהם אוראץ', שמת כנער בטרבלינקה, אפילו לא הספיק לחגוג בר מצווה, ואין לי שום עדות ממנו. שהתחלתי לבנות את עץ המשפחה במיי-הריטאג', הוא היה הדמות הראשונה שחשבתי עליה, להנצחה. סבתא שלי, ששרדה את השואה, איבדה בן, בעל, שבעה אחים ואחיות והרבה בני משפחה נוספים. למרות זאת, היא הייתה אשה חזקה ונורמלית".

למדת עוד דברים על המשפחה?

"ראשית הצלחתי לבנות עץ משפחה של תשעה דורות לאחור. זה היה מדהים בעיני, לגלות את כל המשפחות שאני נמנה עליהן. אתה מגלה כל מיני דברים, למשל, מצאתי אחרי חיפוש בגוגל תמונות מהעיירה של סבא שלי את רפאל פפרמן מקווינס, ששיפץ לפני כמה שנים בית עלמין באותה עיירה ונחוצ'ק בפולין, ששם גם התגורר הסבא-רבא שלי, אברהם מנדל הלוי אוראץ', עם אשתו השניה. פפרמן גם שיחזר את כל הקהילה הקטנה שהייתה שם. הוא גם ראה וסיפר לי איך רצחו שם את הסבא-רבא ואשתו, איך בשנת 1942 נכנסו הגרמנים לעיירה שלהם, ריכזו את היהודים והוציאו אותם להורג. הוא ואחרים הצטוו לקבור את כ-400 היהודים שנרצחו בבית העלמין המקומי. סבא-רבא ואשתו התחבאו, אבל בשלב מאוחר יותר גילה אותם שוטר גרמני, שלקח אתם לכיוון בית הקברות. בדרך הוא פגש את פפרמן, שבדיוק חזר מבית העלמין. כשהשוטר שמע שעליו ללכת כקילומטר עד לבית הקברות, הוא החליט לחסוך לעצמו את הדרך וירה בשניהם בכדור אחד. פפרמן ועוד בחור הצטוו לקבור אותם. סבתא וסבא, מהצד של אבא, יצחק אוראץ' ואשתו שרה, חיו בעיר סקרז'יסקו קמיינה, בפולין. הסבא נשלח למחנה הריכוז בוכנוואלד ומת שם בשנת 1944. אבא שלי שנשלח אתו הצליח לברוח והוחבא במינזר. סבתא, אמו, נשלחה למחנה עבודה בשם האסג ושרדה. בסוף המלחמה אבא חזר לעיירה שלו ושם פגש את אמו, שגם היא שבה לשם. גם אחותה, שהיגרה מאוחר יותר לקנדה, שרדה".

אביך מרוצה מההתעסקות שלך בשורשים שלך ושל אחרים?

"בהתחלה אבא שלי לא התלהב המחקרים שלי, כי זה מחזיר אותו למקומות שהוא לא רוצה לחזור אליהם. הוא אמנם היה חבר ועד יוצאי העיירה שלו, אבל היה בו משהו מידתי כלפי השואה. הוא לא רצה שאהיה שם. הוא היה אף מקניט אותי על ההתעסקות בתחום הזה, כנראה כי יש לו זכרונות מאוד מרים מפולין. מה שנורא בעיני זה שאחרי המלחמה הוא חזר לעיירה שלהם, ופולנים מקומיים רצו אחרי היהודים שחזרו עם גרזינים, כי חששו שהם באו לדרוש בחזרה את הבתים שלהם. זה היה בשנת 1945-6 וארבעה יהודים נהרגו שם. אבא וסבתא עברו לעיר קלצה, שם חוו פוגרום נוסף, שבו נרצחו כחמישים יהודים. הם המשיכו לגרמניה ובשנת 1949 עלו לישראל. אבא שינה את הגישה שלו למחקרים שלי אחרי שהגיע להרצאה שלי באירגון 'עמך'. הוא היה כל כך גאה בי כשראה מה זה עושה לאנשים".

ניו-יורק משתלבת טוב במחקר שלך?

"ניו יורק היא כמו בית שני עבורי. הייתי פה בשנת 1991 אחרי סיום לימודי התואר הראשון והתאהבתי בעיר. הכל נקטע כשחזרתי לארץ בגלל סבתא שלי, שמאוד אהבתי. היום יש לי כמה תוכניות חדשות מעולמות התוכן החדשים שלי, גנאלוגיה, שבת תרבות, שורשים ויידיש, וניו-יורק משתלבת בהם יופי".