שיר הודיה לתרנגול ההודו
המסורת האינדיאנית רואה בתרנגול ההודו איכויות של שיתוף, נתינה והקרבה עצמית. לרגל חגיגות חג ההודיה האמריקני אתם מוזמנים להכיר את המסורת הקדומה ומה שעומד מאחוריה
חג ההודיה (באנגלית: Thanksgiving) הוא חג חילוני שנחגג בצפון אמריקה ומבטא הכרת תודה על יבולי הסתיו ובכלל. החג הראשון נחגג בשנת 1621, במושבה פלימות' שבניו אינגלנד. המתיישבים הראשונים נתקלו בקשיי התאקלמות רבים, הם לא הצליחו לגדל חיטה ומצבם הכלכלי והבריאותי התדרדר מאוד. הם התיידדו עם האינדיאנים המקומיים בני שבט הוַומפָּנוֹאֶג, וזכו לעזרה. לאחר חורף קשה במיוחד בו סבלו החקלאים מחרפת רעב והיה ספק לגבי היבול, חלה התאוששות ובכדי להודות על היבול הוחלט לערוך סעודה חגיגית.
המושל, ויליאם ברדפורד, קבע שיש להקדיש יום מיוחד להודיה על היבול, ראש השבט, מאסאסוֹיט, חגג עמם את חג ההודיה הראשון והיום הזה נחגג כפסטיבל קציר אנגלי מסורתי. ימי חג ההודיה נחגגו בכל המושבות אחרי קציר הסתיו, בתאריכים שונים.
בשנת 1863 החליט הנשיא לינקולן להפוך את הסעודה לחג לאומי, ובכך גם קיווה לטפח תחושה של אחדות בין מדינות הצפון והדרום, והכריז שהחג יהיה ביום חמישי האחרון של חודש נובמבר. אלא שעד לתאריך 26 בדצמבר 1941, גם זה לא היה לגמרי קבוע ואז בהחלטה מיוחדת של הקונגרס ובחתימתו של הנשיא רוזוולט נחקקה ההחלטה ליום חמישי הרביעי בחודש נובמבר, לא בהכרח האחרון. בקנדה, לעומת זאת, נחגג חג ההודיה ביום שני השני של חודש אוקטובר.
המאכל המרכזי בחג הוא תרנגול הודו, לזכר ארבעת תרנגולי ההודו, שאכלו החלוצים בניו אינגלנד בסעודת חג ההודיה הראשונה. מקובל בחג ההודיה להודות על הקיים, להיות נדיבים ולהאכיל לפחות אדם רעב אחד.
פילוסופיה אינדיאנית
על פי האמונה האינדיאנית, לכל אדם יש תשעה איכויות, או טוטם, המגולמים על ידי בעלי חיים. בדומה לתאריך הלידה באסטרולוגיה והשם בנומרולוגיה, בעלי החיים האלה, או הישויות האלו קובעים במידה רבה את אופיו של האדם, דפוסי מחשבה, היכולות והכישורים שלו. זה לא אומר שכולנו מכירים את האיכויות הללו ומשתמשים בהן באופן מלא.
כשאדם נולד ישנם שבעה כיוונים שמקיפים את הגוף הפיסי. הכיוונים האלה הם: מזרח, צפון, דרום, מערב, מעל, מתחת, ופנימה. הכיוון שנקרא פנימה קיים בתוכנו, אבל גם מקיף אותנו, בגלל שכל היקום קיים בתוך ההכרה שלנו. בכל אחד מהכיוונים יש לנו בעל חיים וכל אחד משבעת הכיוונים מלמד אותנו משהו על עצמנו. שני בעלי החיים נוספים שמתווספים לטוטם הם בעלי חיים ש"הולכים" לצידנו כל הזמן, הם מייצגים את המגן הזכרי והמגן הנקבי.
תרנגול הודו
תרנגול הודו נחשב בעיני האינדיאנים "לעיט המוותר", או לעיט הדרום ועל פי המסורת האינדיאנית לתרנגול ההודו איכויות של שיתוף, נתינה והקרבה עצמית.
תרנגול ההודו הוא אחד העופות הסתגלנים ביותר. אזור המחיה הטבעי שלו הוא יערות, אך הוא יודע להתאים עצמו לכל סביבה. הוא מיטיב לרוץ ויש לו את היכולת להתרומם מעל הקרקע ולעוף למרחקים קצרים. כיוון שבשרו שימש למזון ונוצותיו לקישוט ובזכות זה הוא הפך לסמל של נתינה והקרבה. הנטייה לחלוק ולשתף באה לידי ביטוי גם בהתנהגותם של תרנגולי ההודו בטבע, התרנגולות חולקות ביניהן את התרנגול הזכר ואת הקן. לתרנגול הזכר יש פיסת עור מתחת למצחו. ניתן לקשר אותה לעין השלישית, המסמלת רוחניות, אינטואיציה, השראה, אבחנה חדה וקליטה על חושית. תרנגול ההודו מלמד אותנו להשתמש בויתור כאפשרות. להפוך את ה-To give away (הויתור) ל-To give a way (לפתוח דרך).
רעיון הוויתור בתרבות האינדיאנית הוא חלק מתוך הפילוסופיה, והוא מתאר למעשה את ההכרה העמוקה והתמידית סביב הצורך להקריב את עצמנו למען אחרים. לאנשים בחברה המודרנית, יש יותר ממה שהם צריכים, עליהם ללמוד מהתנהגותו האצילית של התרנגול ההודו שמקריב את עצמו כדי לספק לנו את צרכינו. בתוך חברה שבטית, חבר יכול לוותר בשמחה על כל מה שיש לו, לא בגלל שביקשו ממנו, אלא לתת בכדי לעזור לאחרים.
בעולם המערבי, בחיי היומיום, אנחנו לומדים להשיג ולקבל מראש. האדם שיש לו הכי הרבה צעצועים מנצח במשחק. אך בחלק מהתרבויות אף אחד לא יכול לנצח במשחק אלא אם כל הצרכים האנושיים של הסובבים מתקיימים. אדם שדורש יותר ממה שהוא חולק עם אחרים מצטייר כאנוכי או משוגע, או שניהם יחדיו. העני, הזקן והחלש מקבלים כבוד. האדם שמוותר על מה שיש לו ונושא בנטל הוא האדם שזוכה לכבוד רב.
תרנגול הודו הוא האיכות שנקשרה לקדושים ולמיסטיקנים רבים, הוא מתאר התנהגות לתועלתם של האחרים, שאיפה לעזור לאלו שזקוקים לעזרה. יש בזה חוש צדק פנימי, מוסר או אמונה דתית, אך עזרה ותמיכה שניתנים על ידי תרנגול ההודו לא באים להציג את האנשים הללו כקדושים, אלא להדגיש את הרעיון שהרוח הנתינה נמצאת ומתקיימת אצל כל האנשים. זו המודעות בלתת שלא על מנת לקבל, אך כאשר אנו עושים למען אחרים, אנו עושים בעצם למען עצמנו.
הנתינה האמיתית היא זו שבאה מהלב, זו נתינה שהיא גם מפתח לקבלה. אם נחסום את הנתינה מחשש שייחסר לנו, נמצא כי אנו מקבעים את המחסור. לומר תודה על מה שיש ולחלוק זאת עם אחרים מתוך רצון אמיתי לתת ולסייע. להשתחרר מתחושת ההקרבה ולפתוח את עצמנו למעגל של נתינה וקבלה.
טקס ההודיה
טקס ההודיה הוא אחד הטקסים המרכזיים ביותר בתרבות האינדיאנית. הטקס נערך כאשר המשתתפים בו יושבים במעגל, מבעירים בתוך צדפה צמח ריחני, המזכיר בריחו את המרווה, ומעבירים את הצדפה בין המשתתפים.
בחלק הראשון מודים המשתתפים על הקיים. האמונה היא שכל הדברים שיש לנו כאן ניתנו לנו בהשאלה, וחשוב להודות על כך, ולא להתייחס אל שום דבר כמובן מאליו, אחרת הוא עלול להישמט מבין ידינו ולהילקח מאיתנו. מעבר לכך, כאשר אומרים תודה על הקיים, מתרגלים ראייה של אותם דברים שקיימים במציאות. בדרך כלל רובנו רגילים לראות את מה שאין לנו, את מה שחסר לנו, (אין לי זמן, אין לי כוח, אין לי כסף, חסר לי משהו....) וכאן התודה וההוקרה היא על מה שיש. האמונה היא שכאשר אתה מודה על מה שיש אתה מעצים ומגדיל אותו. אם צורת המחשבה שלנו מתבטאת ב "יש" וב"קיים", זה ישתקף גם במציאות שלנו.
בחלק השני, נאמרת הודיה על העתיד הרצוי. תודה על דברים שאנו רוצים ליצור במציאות שלנו. הדרך היא לומר את התודה על הדברים העתידיים כאילו הם כבר קיימים, ולדבר עליהם בשפה של "יש" ובזמן הווה. לדוגמה: אם הרצון הוא במערכת יחסים יש לומר " תודה על כך שיש לי מערכת יחסים תומכת ומלאה באהבה", הודיה על העתיד מבוססת על העיקרון שאנו יוצרים את המציאות ע"י המחשבות והמלים שלנו. המציאות שלנו היא תוצר של אנרגיה, שזו המחשבה, שנדחסה לחומר. לכן ככל שנמקד את המחשבות ונאמר אותן בקול רם, האנרגיה תהפוך למציאות.
