הדובר החדש

ליאור וינטרוב (37), הדובר החדש של שגרירות ישראל בוושינגטון די.סי, לקח בסוף השבוע את משפחתו לביקור באתר ההנצחה למרטין לותר קינג, שנחנך לאחרונה בבירה האמריקאית. וינטרוב, בעל תואר ראשון ביחסים בינלאומים ומדעי המדינה מאוניברסיטת ירושלים ותואר שני בתקשורת פוליטית מאוניברסיטת ת"א ובוגר קורס צוערים של משרד החוץ, הגיע לשליחות בארה"ב לפני כארבע שנים, לאחר ששירת כשנתיים כדובר שגרירות ישראל בניו דלהי.

 כאיש משפחה, אב לשלושה, הוא מעיד שוושינגטון ופרבריה מציעה מקום אידיאלי לגדל בו ילדים, מטרופולין עם הרבה פארקים, הרבה ריאות ירוקות, בתי ספר מצויינים ושכונות מטופחות, בהן חיים אנשים ברמת חיים טובה. את העיר עצמה הוא יכול להקביל לירושלים, עיר עם אוריינטציה פוליטית, שבה כמעט בכל מסעדה ובית קפה תפגוש בקהל מגוון של דיפלומטים, אנשי מימשל, חברי מכוני מחקר ועיתונאים. במשך שנותיו בעיר למד וינטרוב שכשמתחלף מימשל, מתחלפים גם המקומות ה"אינים" בעיר. הוא מזכיר את קפה מילאנו, שנחשב "אין" בתקופת כהונתו של ביל קלינטון אך ירד מגדולתו כשהנשיא בוש נכנס לבית הלבן. לשליחות בוושינגטון די.סי הגיע וינטרוב לאחר שהתבקש לעבור לעבוד בשגרירות הישראלית כמנהל לישכתו של השגריר דאז, סלי מרידור. כעבור שנה הפך למנהל הלישכה של השגריר החדש, מייקל אורן, ולפני כשלושה חודשים התמנה לדובר. ההבדל בין שתי השליחויות, בהודו ובוושינגטון, אמר, הוא גדול.

ליאור וינטרוב ומייקל אורן

מה אתה יכול לספר על השליחות בהודו?

"יצאתי לשליחות בניו דלהי עם תאומים בני חודשיים. הודו זה המקום היחיד שבו עובד שגרירות יכול לאחר לישיבת צוות ולהתנצל על זה שפיל חסם לו את החניה והוא לא משקר. בהודו יזמתי קמפיין לשינוי תדמית התרמילאים הישראלים לאחר ששמעתי מעיתונאי הודי, שהם נתפשים כאגרסיבים ופרועים. יצאתי לקמפיין הסברה בצפון הודו, שם עברתי בין ריכוזי המטיילים הישראלים ודיברתי איתם. אני חושב שהקמפיין הכניס בהם מודעות לחשיבות הדימוי הישראלי שהם יוצרים. העבודה בניו דלהי הייתה הכנה טובה לתפקיד בוושינגטון. המון עבודה עם התקשורת, התעסקות בסוגיות מדיניות ובטחוניות. מקום עם הרבה עבודה".

והעבודה בוושינגטון?

"השגרירות בוושינגטון היא ספינת הדגל של משרד החוץ. הריגושים בה אחרים. לפני היציאה לשליחות קיימתי הרבה מפגשים בתל אביב עם אנשים בעלי ניסיון ביחסי ישראל-ארה"ב. אחד השגרירים לשעבר אמר לי: 'שמע, בחור צעיר, אני לא מכיר אותך ואני רוצה להיות כנה אתך. אתה לא יכול להביא הרבה תועלת ליחסים בין שתי המדינות, כי הם מצויינים, אבל אתה יכול לעשות הרבה נזק, לכן חשוב שתהייה עירני ורגיש, כי זה הנכס האסטרטגי החשוב ביותר למדינת ישראל'. שגריר לשעבר אחר יעץ לי: 'כשאתה יושב ליד השולחן במשרד שלך, ליד לשכתו של השגריר, תחשוב שהקירות נופלים ומסביב יושבים 7.2 מיליון ישראלים ומסתכלים עליך. הם מצפים שתהיה ברמה הביצועית הכי טובה, כי היחסים עם ארה"ב הכי חשובים".

איך נראה סדר היום שלך?

"אני אוהב את הריגושים האלה של לקום מוקדם בבוקר, לקרוא עיתונים אמריקאים וישראלים ולהבין מה קורה. אחר כך להגיע לשגרירות מוקדם ולראות איך סדר היום משתנה בגלל אירועים חדשים. אני נפגש עם עיתונאים, אנשי מכוני מחקר, אנשי אירגונים יהודים, אנשי מימשל, דיפלומטים, הולך לאירועים. אתמול הייתי באירוע של רשת ABC. מה שיפה בעיר הזאת זה שכשאתה מגיע למסעדה מקומית ותופס מקום, אתה מגלה שמצד ימין שלך יושב מישהו מהמימשל, מצד שמאל מישהו ממכון מחקר, מאחוריך דיפלומט ומלפניך עיתונאי. כבר קרה לי שגיליתי, שהאיש שיושב לידי במסעדה בארוחת הערב הוא העיתונאי שאתו דיברתי בטלפון בבוקר".

עם השגריר.

אתה נפגש ומתדרך הרבה אנשי תקשורת אמריקאים, איך הם התייחסו לשחרור גלעד שליט?

"בלילה של יום שני היינו ערים וצפינו בכיסוי השחרור של גלעד בתקשורת הישראלית. כל הלילה החלפתי אס.אם.אסים עם השגריר ומוקדם בבוקר התחלנו במסע הופעות אינטנסיבי באמצעי התקשורת, בו הופיע השגריר. הוא התראיין ב-CNN, NBC ,Fox ובארבע-חמש תחנות רדיו וקיים שיחות עם כל נציגי העיתונות הכתובה. כולם ביקשו לשמוע על התחושות בישראל ורצו לדעת איך העיסקה תשפיע על ביטחונה של ישראל ועל התהליך המדיני".

היו גם שכתבו ששיחרור המחבלים, שחיזק את החמאס, יפגע בשלום.

"יש חוזה בין המדינה לאזרחים, שעל פיו כולם משרתים בצבא והמדינה עושה כל שביכולתה להחזיר אותם הביתה. זה אחד הדברים שמייחדים אותנו כעם. כולנו לוקחים סיכון מסוים כדי להציל חיים של בחור צעיר, של חייל. קיבלתי הרבה מסרים מעיתונאים שכיסו את החטיפה במשך חמש שנים. הם מאוד שמחו שהפרשה הסתיימה וגלעד חזר הביתה. היו שאמרו שהם מתרגשים בשבילנו".

לא ראינו כיסוי מסיבי של השיחרור פה.

"זה היה בעמודים הראשונים של 'וול סטריט ג'ורנל', 'וושינגטון פוסט', 'ניו-יורק טיימס'. קורים פה שניים שלושה דברים אחרים, שמעסיקים את האמריקאים. יש לסיים שתי מלחמות ולהחזיר את הצבא מעיראק ואפגניסטן. יש את המצב הכלכלי, מחסור במקומות עבודה, הפריימריז של הרפובליקאים. כמובן שהנושא לא זכה לכיסוי כמו בארץ".

איך אתה משלב את העבודה התובענית עם חיי המשפחה?

"אני נשוי לליאת ויש לי שלושה ילדים. תאומים בני חמש וילד בן שלוש. המעמסה נופלת בעיקר על אשתי. אני רואה את הילדים בבוקר, כשאני לוקח אותם לגן. יום הנישואים האחרון שלנו נפל סביב ההכנות להכרזה החד צדדית של אבו מאזן באו"ם. באותו יום יצאתי מהבית בשבע בבוקר וחזרתי בעשר בלילה. שבוע אחרי, השגריר ערך בביתו קבלת פנים לכבודי והזמין כ-60 עיתונאים. כשעליתי לשאת דברים, סיפרתי איך עבר עלי יום הנישואים והתנצלתי בפני אשתי. בעבודה הזאת הילדים לפעמים מסתכלים עליך ושואלים: מי זה האיש הזה? הבת שלי הייתה מדברת בטלפון הצעצוע שלה ואומרת: 'אבא, אני מדברת עם מייקל'. זה המחיר שאני משלם, כי אני חי בסדר יום מטורף עם שעות עבודה ארוכות, אירועים ומפגשים. אני לא מכיר סופי שבוע".

יש איזה רגע מרגש במיוחד, שבו אתה מרגיש שזה שווה את זה?

"הרגע המרגש ביותר היה כשהבנתי את עוצמת התמיכה בישראל כאן. זה היה בכנס איפא"ק, כשראש הממשלה, ביבי נתניהו, עלה לדבר. באיזה שהוא שלב הוא אמר תודה מיוחדת לשגריר מייקל אורן. נדהמתי לראות את עשרת אלפי האיש שהיו בקהל עומדים ומוחאים כפיים במשך דקות ארוכות. מחמם את הלב לגלות שאין כאן ציניות בכל מה שקשור לישראל. יש אהבה גדולה".