שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סמכות הורית: איך להתמודד עם התפרצויות זעם?
    אין הורה שלא חווה את הסצנה הזו: הילד דורש שיקנו לו משהו בחנות, והוא צווח בדמעות קורעות לב. האם אתם מתעלמים ממנו, מאיימים או נכנעים לדרישה? דפנה תייר מסבירה איך לא להיכנע - אך גם לגלות אמפתיה למצוקת הילד. סמכות הורית - כתבה שביעית בסדרה

    מה היה לנו עד כה במרכיבי הצבת גבולות  לילדים? ראינו נחישות, נחרצות, חד-משמעיות, אמינות, עקביות, תקיפות, הפעלת כוח כשנדרש ואסרטיביות הורית. לכאורה כל אלה צובעים את הצבת הגבולות בגוון קשוח ונוקשה, אך זו טעות אופטית, שכן אף אחד מהמושגים הללו לא מסתיר מאחוריו רגשות שליליים של ההורה כלפי ילדו.

     

    הכתבות הקודמות בסדרה על סמכות הורית :

    פרק 6: מתי שימוש בכוח הוא לגיטימי?

     

    אין פה רוע ואין פה אכזריות. אין כפייה שרירותית ואין אגרסיביות, אין רגשות טינה ואין כעס, אין אטימות לב ואין ניכור.

     

    נהפוך הוא: ההורה הסמכותי שופע חום ואהבה. הוא הורה המעודד ביטוי רגשי ומגע, הוא הורה קשוב ביותר המקדיש מחשבה רבה בניסיון ללמוד את ילדו, להכירו לעומק ולהבין את צרכיו. זהו הורה המתייחס בכבוד לילדו, בסבלנות וברגישות רבה.

     

    לא רק שאין ניגוד ואין סתירה בין הצבת גבולות לבין אהבה, בין סמכות הורית לבין רגישות וחום - אלא ששני החלקים הללו גרים בכפיפה זה לצד זה בתפיסתו ובהתנהגותו של ההורה הסמכותי. אלו הם שני צדדים של אותה מטבע, וזו המטבע המנצחת.

     

    בכתבה הקודמת הדגשתי את ההבדל בין שימוש חיובי והכרחי בכוח בהצבת גבולות לבין כוחנות שלילית, השוני בין אסרטיביות לבין אגרסיביות. למרות ההבדלים המהותיים בין השניים, יש חשש שההורה המתמודד עם בעיות משמעת יעבור מתקיפות לתוקפנות. כדי למנוע החלקה כזו להתנהלות כוחנית כלפי הילד, אחד המרכיבים העיקריים בסמכות מיטיבה הוא היכולת האמפתית של ההורה. יכולת זו מגינה על ההורה מלקבל החלטות חינוכיות שרירותיות ומלנהוג בקשיחות לב, בניכור ובכפייה.

     

    אמפתיה היא אותה יכולת להיות מסוגל להתנסות ברגשותיו של אדם אחר. זוהי יכולת פרו-חברתית שביסודה ההבנה כי לאחר עשויים להיות רגשות שונים מאלה שאני חווה. זוהי היכולת לראות את נקודת מבטו של האחר ולהבין את רגשותיו וצרכיו. אך האמפתיה שונה מההזדהות בכך שבו בזמן שהפרט מבין את רגשותיו של האחר ואת נקודת מבטו, הוא עדיין שומר על נקודת ראותו שלו ועל רגשותיו האוטונומיים. הוא אינו נגרר ונשאב לעמדה ולתחושות של האחר תוך שהוא מוותר על שלו.

     

    מהי אמפתיה?

    אמפתיה היא מרכיב מובנה שלא ניתן לוותר עליו בתוך ההורות הסמכותית: ההורה מכיר ברגשותיו ויודע מה מטרתו החינוכית, אך בה בעת הוא מסוגל לקחת בחשבון את נקודת מבטו של הילד ולכבד את רגשותיו. זהו הורה מטפח ונענה לילדו, אך בהטילו משמעת הוא יודע לדרוש, ואם יש צורך - אזי אף ידרוש בתקיפות.

     

    היכולת האמפתית של ההורה הסמכותי מהווה מרכיב מאזן המונע סמכותנות מוגזמת בבואו לקבל החלטות חינוכיות. זאת משום שההורה שם על כף המאזניים את רצונותיו וצרכיו שלו עצמו כבוגר שאחראי על הילד, ומנגד שם את צרכיו ורצונותיו של הילד. בעשותו כך הוא מלכתחילה יוצר תמונה המורכבת מנתונים רבים יותר אשר יעזרו לו לקבל בסופו של דבר את ההחלטה המתאימה.

     

    האמפתיה מאזנת ובולמת את האפשרות שהטלת המשמעת תאופיין כסמכותנית - הווה אומר תהיה נוקשה, כפייתית, בלתי מתחשבת, מנוכרת וחמורה מדי.

     

    אך כיצד נראית, הלכה למעשה, הטלת משמעת והצבת גבולות אמפתית? כיצד יכול ההורה להבין את רצונותיו של ילדו ועם זאת להשיב להם בשלילה? כיצד הוא יכול לאסור או לדרוש התנהגות מסוימת ועם זאת לקבל באמפתיה את העובדה שהדבר מקומם את הילד?

     

    ניתן להסביר למה הכוונה בעזרת דוגמה פשוטה ושכיחה ביותר: ילד מבקש בחנות שיקנו לו דבר מה. ההורה מסרב ואולי אף מנסה להצדיק, לנמק ולהסביר מדוע. אך ראו זה פלא - לא פעם ההסבר של ההורה לא ממש משכנע את הילד והוא ממשיך ומנדנד, מבקש ומתבכיין, כשאט אט הוא מגביר את הטונים עד לבכי, צרחות ואומללות קורעת לב. הסצנה הזו מוכרת ללא מעט הורים שלא נחסכה מהם ההתנסות המלחיצה-מבישה הזו.

     

    להבין את רצונותיו של ילדו ועם זאת להשיב להם בשלילה (צילום: shutterstock)
    להבין את רצונותיו של ילדו ועם זאת להשיב להם בשלילה(צילום: shutterstock)

     

    איך לא להגיב לבכי ולזעם

    מהן אפשרויות התגובה להתפרצות הזעם והבכי של ילד? נתחיל בתגובות הלא מומלצות, שאף על פי שהן מוכרות ושכיחות, הן גרועות - יותר או פחות:

     

    1. היכנעות - כשהדרמה מגיעה לממדים שבהם ההורה אינו יכול לעמוד יותר הוא נשבר וקונה לילד את שחפצה נפשו. ברור שזו שגיאה כבדה, משום שברגע זה ממש הזמין ההורה לעצמו סצנה דומה בפעם הבאה. וגרוע מכך - ההורה איבד מסמכותו והחליש את מעמדו בעיני הילד.

     

    2. תוקפנות - התנהגות הילד מעמידה בסכנה את שליטתו של ההורה במצב והוא חש מאוים. החרדה, הלחץ והבושה מעוררים בו תסכול, כעס וזעם שבאים לידי ביטוי בתגובה אגרסיבית. הוא עשוי לצעוק על הילד או לחלופין, אם אינו רוצה למשוך תשומת לב, הוא עשוי להתכופף אל הילד ובלחישה מזרת אימה, תוך מבט ישיר ועמוק לעיני הילד, לסנן לכיוונו איום מוגזם כלשהו. הוא עלול אף להוסיף לכך צביטה קטנה ובלתי נראית אך כואבת. במקרים חריגים הוא עלול להכות את הילד בפליק בישבן או בסטירת לחי (אם כי כיום נדיר לראות הורה נוהג כך בפרהסיה).

     

    מובן שתגובה תוקפנית שכזו (מילולית, רגשית או גופנית) אינה יכולה להיחשב חינוכית ונכונה. אצל ילד, ההופך כביכול לממושמע בשל גישה חינוכית שכזו, הדבר עלול ליצור השפעות שליליות מרחיקות לכת והמחיר הנפשי עלול להיות כבד מאוד.

     

    3. התעלמות - לתגובה זו יש, לצערי, רייטינג גבוה במיוחד, הן בקרב הורים והן בקרב לא מעט אנשי מקצוע. זוהי תגובה הנחשבת לסמכותית ולחיובית ואף למומלצת: ההורה עומד בסירובו להיענות להפצרותיו המטרידות של הילד על ידי כך שהוא פשוט מתעלם ממנו ומבכיו.

     

    אמנם ההורה חש היטב עד כמה קשה להתעלם מהבכי והצרחות, אך הוא שמע שהתעלמות היא הדרך הטובה ביותר במקרים כאלו, ואמונתו זו מחזקת אותו להמשיך כך, אף שהוא חווה מריטת עצבים שאותה הוא משתדל להחניק עמוק בתוכו. התעלמות כזו על פי רוב אינה אפשרית לאורך זמן בסביבה ציבורית.

     

    יותר מכך: כיוון שההתעלמות אינה אותנטית (שהרי ההורה לא באמת "לא שם לב" למתחולל) ואינה אלא העמדת פנים - יתקשה ההורה להמשיך בה זמן רב. וגם אם הצליח, החשש הוא שהזעם שנצבר יתפרץ בסופו של דבר, אם לא עתה לעיני אחרים אז מאוחר יותר, כשייכנסו למכונית או כשיגיעו הביתה.

     

    בתיאוריה התעלמות נחשבת לתגובה טובה, שכן התנהגות שאינה זוכה לחיזוק חיובי אמורה להיכחד עם הזמן. אולם במציאות יש נפשות פועלות אמיתיות שיש להן רגשות ושיש ביניהן מערכת יחסים משמעותית. לכן, התעלמות במקרה כזה היא בעיקר סוג של תגובה אגרסיבית-פסיבית בתחפושת חסודה, ובדיוק כך היא נחווית על ידי הילד החש נטוש רגשית על ידי ההורה שאמור להגן עליו (כן, גם מפני גחמותיו הוא).

     

    ברור שאיננו מעוניינים שזו תהיה החוויה של הפעוט או הילד. מי היה רוצה שיתעלמו ממנו כשהוא בסערת רגשות? כולם מדברים על פיתוח האינטליגנציה הרגשית של ילדינו. אני בספק רב לגבי תרומתה של התעלמות מילדים (גם ודווקא כשהם מתנהגים "לא טוב") לפיתוח תבונת הלב שלהם.

     

    מי היה רוצה שיתעלמו ממנו כשהוא בסערת רגשות? (צילום: shutterstock)
    מי היה רוצה שיתעלמו ממנו כשהוא בסערת רגשות?(צילום: shutterstock)

     

    בנחישות וברגישות

    כיצד ניתן להתמודד נכון עם האתגר?הפתרון מצוי ביכולתו של ההורה לעשות הפרדה גמורה בין תחושותיו של הילד לבין התנהגותו: האמפתיה מאפשרת להורה להבין, להכיל, לקבל ולהכיר ברצונותיו וברגשותיו של הילד כלגיטימיים וכבעלי זכות קיום, ובד בבד - את התנהגותו הלא רצויה של הילד הוא לא יהיה מוכן לקבל ולכן ידרוש שהיא תיפסק ותוחלף בהתנהגות חיובית יותר. זוהי, אם כן, התגובה הרצויה - התגובה הסמכותית האמפטית.

     

    הבסיס לתגובה הוא יכולתו של ההורה "להיכנס לנעליו" של הילד ולהבין את המניעים להתנהגותו, להכיר ברגשותיו ולהסכים עם הלגיטימיות של רצונותיו מנקודת מבטו של הילד. יש מי מאיתנו שאינו מסוגל לשים את עצמו במקומו של הפעוט המסתובב בחנות המפתה ולהבין את כמיהתו לצעצוע או ממתק?

     

    אמפתיה היא יכולת בסיסית בהורות טובה. הורה שאימן ופיתח את היכולת האמפתית יוכל להשתמש בה גם במקרים כאלו. הורה שאינו מיומן בכך - יתקשה להיות אמפתי אל הילד, באירוע מסוג זה, כשעצביו מרוטים מילדו הנודניק. ההורה הזה הולך שבי אחרי התנהגותו (הגלויה) של הילד ולא מכיר ברגשותיו (הנסתרים). הוא עסוק באופן שבו מביע הילד את רגשותיו כלפי חוץ ולא ברגשות עצמם המסתתרים מאחורי ההתנהגות השלילית, וכך הוא מפספס אותם.

     

    ההורה האמפתי, העומד מול הפעוט הצווח והמשתולל, רואה מעבר להתנהגות החיצונית. הוא יודע שהילד לא "עושה לו דווקא". הוא מבין שהילד חווה מצוקה רגשית מסוימת - שהוא פגוע מכך שההורה אינו נענה לו ומתוסכל מכך שרצונותיו לא מתממשים. ההורה יכול להבין ללבו אך עם זאת לא להסכים לבקשת הילד (וסיבותיו עימו, כמובן).

     

    כיוון שיש להורה יכולת להפריד בין הכלת רגשות הילד לבין אי הסכמה לרצונותיו, הוא מסוגל להישאר רגוע, וההתבכיינות של הילד לא מוציאה אותו מדעתו, שכן הוא מבין את מקורה.

     

    צעד ראשון - להרגיע את הילד

    תגובת ההורה מורכבת משני חלקים שונים אך משלימים: ההבנה יוצרת אצלו יכולת ונכונות להכיל את הילד, ובשלב הראשון לנסות ולהרגיע אותו: "מתוק שלי, אני רואה שאתה עצוב וכועס. אני מבין שאתה רצית שאקנה לך את זה." ההורה יכול להתכופף אל הילד ולחבק אותו, או אף להרים את הפעוט בזרועותיו בניסיון לנחם אותו.

     

    יש להדגיש ששפת הגוף וטון הדיבור אינם משדרים רופסות וחולשה, למרות הרוך המסוים שבגישה. נהפוך הוא: ההורה מקרין ביטחון עצמי ונחרצות. לעתים קרובות מחווה כזו אכן פועלת את פעולתה והפעוט מתחיל להירגע. הוא חש ש"רואים" ומבינים אותו. הוא אינו חש שמתעלמים ממנו או מתייחסים אליו בכעס או בניכור. החוויה הרגשית שלו חיובית, וזאת אף על פי שלא קיבל את מבוקשו. גם אם לא יירגע לחלוטין, בכל זאת יפחת "גובה הלהבות" של התפרצות הזעם שלו.

     

    נכון, לעתים הפעוט נמצא בהתקף זעם עוצמתי מכדי שיוכל לשמוע מה ההורה אומר לו, אך סמכו עליו - גם מבעד לדמעות, לבעיטות ולצרחות הוא יכול לחוש את הגישה האמפתית המרסנת אותו בחיבוק אוהב. לפעמים לא תהיה ברירה להורה והוא ייאלץ לעזוב את המקום עד שהפעוט יירגע או בכלל, אך עם הזמן, פעוט שיזכה ליחס אמפתי עקבי ידע להפיק ממנו תועלת וייעזר ביחס זה כדי להרגיע את עצמו.

     

    צעד שני - הדגשת ההחלטה

    כעת מגיע השלב השני, המתבטא בהשלמת המשפט: "מתוק שלי, אני רואה שאתה עצוב וכועס. אני מבין שרצית אקנה לך את זה, אבל חמוד שלי - אמרתי לך שאני לא קונה את זה, אז זהו!" (או: "אבל חמוד שלי, אתה יודע שאני לא מרשה סוכריות לפני האוכל", או: "אני מצטער, היום לא תכננתי לקנות את זה", או: "אבל מתוק שלי, אני לא חושב שאתה צריך את זה כי יש לך דבר מאוד דומה בבית..."). כל הסבר קצרצר ביותר שההורה מוצא לנכון לספק.

     

    עם זאת, ההסבר הוא משהו שלחלוטין אינו הכרחי כרגע. סביר שממילא הוא לא יתקבל על דעתו הפעוט ברגע זה (אולי מאוחר יותר, כשיירגע, ניתן יהיה להסביר את ההיגיון שמאחורי החלטת ההורה), לכן ניתן בהחלט להסתפק במשהו בסגנון "אני מצטער, אבל היום אני בשום אופן לא מוכן לקנות את זה".

     

    זוהי התגובה הסמכותית האמפתית. היא משלבת בה את החלק המיטיב עם הילד - זה המכיר ומבין את רגשותיו ורצונותיו, עם החלק המציב גבולות - זה שמשדר "עד כאן! אני ההורה, ואני מחליט וקובע מה מותר ומה אסור".

     

    תקשורת אמפתית יוצרת עם הזמן דינמיקה חיובית ונעימה יותר בין ההורה לילד. הורים וילדים המתורגלים בתקשורת אמפתית כזו חווים מערכת יחסים רגועה יותר ונעימה יותר גם ברגעים שבהם נוצר עימות בין הצדדים.

     

    יחס חיובי זה של ההורה כלפי ילדו גורר מטבע הדברים יחס דומה של הילד כלפי ההורה. פעוט הגדל באווירה אמפתית וזוכה ליחס מבין ואוהד לומד, ונדרש גם הוא להפגין אכפתיות והתחשבות באחרים. זוהי אחת הדרכים הבדוקות לעודד יחסים הרמוניים בין הורים וילדים. יחסים איכותיים שכאלה, הנבנים בגיל הרך, מהווים בסיס איתן ויציב גם בהמשך הדרך - אפילו בגיל ההתבגרות האופייני בנטייה למרדנות ובמאבק לעצמאות.

     

    הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית בעלת תואר M.A מאוניברסיטת בר אילן. מחברת הספר "היענות לצרכים - גמילה (מוקדמת) מחיתולים ". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן

      



     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "סמכות הורית: איך להתמודד עם התפרצויות זעם?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    התנהגות הילד מעמידה בסכנה את שליטתו של ההורה במצב והוא חש מאוים
    צילום: shutterstock
    דפנה תייר
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים