איך הגשמתי את החלום לראות את מסי בעיניים

איש קטן בן שמונה יושב על הספה בסלון. גופייה, שורט וגרביים עם ציור של מחבטי טניס עליהם, יושב ומרותק למסך. שם, על הרקע הירוק של הדשא החלק, רצות דמויות בקצב אחר ממה שהוא רגיל, רצות אחרי כדור ועושות איתו קסמים. הילד מתבונן, שומע את השדרן מתלהב מהכחולים-בורדו האלה. פיגו, גווארדיולה, לואיס אנריקה, הכל מתגלגל על הלשון, מתגלגל על הדשא, הילד מתאהב.

הטורים הקודמים של יניב:

יניב חולה בניוון שרירים - ומאושר יותר מכולכם

"אני פחות טוב? אין מצב"

יניב אבירן מאושר - "אבל חושבים שאני חי בסרט"

לא מסוגל לבעוט בכדור. אז מה? 

אותו איש קטן מעולם לא נגע בכדור. הוא גם לא ייגע. אין לו מושג איך זה מרגיש לבעוט וולה ואיך התחושה של ירידה לגליץ'. ועדיין, יש משהו ברגע הזה, כשהוא רואה את הכדור נוגע ברשת, שגורם לכל הגוף לצאת דרך הפה בקריאת שמחה, או עצב. ההתרגשות הבלתי מוסברת, האופיינית כל כך אצל חולי הפוטבולריה, חוזרת אליו כל פעם מחדש. אז מה אם הוא לא מסוגל לבעוט בעצמו? לאניטה פללי מותר לאהוב שירים הרי.

יניב בברצלונה. בהתחלה כבש את מזרקות הקסם(צילום: מיכל אבירן, אורי ניסנוב)

ושם, על הספה בסלון, מתחילות פנטזיות של ילד. פנטזיות על משחק מטורף בקאמפ נואו בברצלונה, על 100 אלף אוהדים ששרים, מעודדים ומתרגשים. פנטזיות על שער ניצחון בדקה ה-90 ושמחה שמרעידה את כל ספרד. ובמרכז החלום, אותו איש קטן נמצא שם, ביציע אשר מעבר לים, חוגג את הניצחון של הקבוצה ואת הניצחון האישי שלו.

החלום לראות משחק לא נחלש 

אין כמו חלומות של ילדים. מחשבות נקיות מכל דאגה על יוקר הזמן ויוקר המחיה, מחשבות של רצון אמיתי נטול שיקולי רווח והפסד. עם הזמן אנחנו מתקלקלים. פתאום הרצונות נחלשים, זזים הצידה, ובמקום לצבור חוויות אנחנו צוברים התחייבויות. הסביבה גם תמיד דואגת להזהיר את אלה שרוצים להוציא את החלומות שלהם לפועל מפני המוציאים לפועל האמיתיים. לילד הכל הרבה יותר פשוט. הוא מעז לחלום, לדמיין, לחשוב על דברים רחוקים. עבורו קילומטר גדול ממטר רק בארבע אותיות.

החלום להיות באצטדיון של ברצלונה ולראות משחק לא נחלש אצלי. בכל פעם שראיתי את הקסם הזה בטלוויזיה, אותו ילד היה מתעורר בי ולוחש לי: "אתה חייב להיות שם". ואני כבר גדול, ויודע שקילומטר זה לא מעט, וברצלונה נמצאת אלפי קילומטרים ממני, ולעשות את המסע הזה עם הכיסא שלי זה עניין לא פשוט. על שיקולי רווח והפסד דילגתי, אני צריך לשלם פה הכל פעמיים, גם עליי וגם על גלדיס המטפלת. כרטיסים לנכים לאצטדיון אי אפשר לקנות באינטרנט, רק בקופות בספרד. אנוכי במזרח ולבי בסוף מערב. "אתה חייב להיות שם".

בהרצאות שלי אני מגלה את השיטה שלי להגשמת חלומות, ומזכיר שוב ושוב שאם ראית את המכשולים שבדרך, סימן שהורדת את העיניים מהמטרה. אז לא הורדתי. מסע המכשולים התברר כארוך ויקר, והתפאר בבורות כמו הוצאת ויזה מיוחדת לאזרחית הפיליפינים, מציאת מלון נגיש ונוח ובמיקום מרכזי וזול, באיתור מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו שיקנה עבורי כרטיסים למשחק בקופות שם, סידורי נגישות במטוס, סידורי רגישות אצל הרופאה והמשימה הקשה ביותר - שכנוע ההורים שאין להם מה לדאוג, אני כולה נוסע בלעדיהם למקום רחוק. וקר. אני חייב להיות שם.

פארק גואל. יפה - אבל לא יפה כמו קאמפ נואו(צילום: מיכל אבירן, אורי ניסנוב)

לפני שבוע הייתי שם. נחתנו בברצלונה, מיכל אחותי, אורי חבר שלה (ושלי), גלדיס החמודה ואני. עיר מדהימה שמיד השכיחה את כל הדרך הארוכה שהובילה אליה. לא סתם כולם מתלהבים ממנה ומדברים בשבחה כעיר של היסטוריה, ארכיטקטורה ואמנות. לקאמפ נואו אכן הסטוריה מפוארת, הארכיטקטורה של אינייסטה גאונית והאמנות של מסי היא מחזה שרואים פעם בדור. ויש גם בניינים יפים.

הפנטזיה מתרחשת לי מול העיניים 

הגענו בשישי אחר הצהריים, מותשים אך נרגשים, מוכנים לנצל כל שנייה בגן העדן הזה. ואחרי שנרטבנו ממזרקות הקסם, ביקרנו את המשפחה הקדושה בכנסייה, טיפסנו את פארק גואל כשאורי מעלה אותי את כל המדרגות עד לפסגה, קצת מסעדות, קצת מוזיאון השעווה, הגיע הרגע לסמן את ה"וי" הגדול, נוסעים לקאמפ נואו. 16 שנים של התפתחות החלום, הצטמצמו ל-10 דקות של נסיעה במטרו לכיוון האצטדיון.

לקראת שערי הכניסה מצאתי את עצמי בתוך נחיל ענק של 83 אלף איש, מתחיל להבין שאותו ילד ידע על מה הוא חולם. אורי ואני נכנסים פנימה, מתרגשים ומוכנים לקונצרט. את המושב הקבוע שלי בקריית אליעזר, החליף הפעם מקום מהודר מאחורי השער, כשמסי יכבוש הוא ירוץ ממש לפה. את הערס המעשן מחיפה החליף לידי ראמון הצועק, שמתוך כיסא הגלגלים שלו מוציא צרחות בעוצמה שהכרוז מקנא בה. מקום טוב יש, אווירה מדהימה יש, צמרמורת יש, רק שיהיה משחק טוב, שנצעק "יש!".

ואותו משחק מטורף עליו פינטז הילד, מתרחש מול העיניים המשתאות שלי. לרגעים אני רוצה ללחוץ אסקייפ, לעשות פאוז, לעצור את משחק הפלייסטיישן שרץ לי מול העיניים. אבל הכל אמיתי, מוחשי, חי ובועט, בעיקר בועט. והמצבים לא נגמרים וההחטאות מסמרות את השיער שלא מספיק לצנוח, אין גול לרפואה.

עד שמגיעה הדקה ה-90 ואיתה החלום על השער המכריע. בדיוק באותה דקה נשרק פנדל לטובת בארסה. מסי, האיש שבשבילו כולנו פה, מניח את הכדור וניגש לבעוט. תכף הוא ירוץ אליי.

כנראה שכדי שאני אבין שזה לא חלום, הוא עשה את הדבר הקשה ביותר עבורו - להחטיא. אם אותו כדור היה נכנס לרשת, הייתי בטוח שאני באותה פנטזיה, על הספה, בסלון. הפספוס הזה העיר אותי למציאות. מציאות שעם מעט יכולת והרבה נחישות, שוב הוכיחה לי ולסביבה שלי, שאמנם יש גבולות גיאוגרפים, אבל אין גבולות ליכולת האנושית.

ביציאה משערי האצטדיון חשבתי עליכם, איך אני חוזר לארץ עם תובנות חדשות במזוודה, מת לשתף אתכם בחוויות שרכשתי במחיר מציאה של כמה מאות יורו. כולם מזדחלים החוצה בשקט מדהים, מאוכזבים מהתיקו המאופס, ואני, אני מחייך.

אז הנה, עוד חלום נכנס לאוסף, והפעם, חלום באספניה. היה מדהים ומרגש, שווה כל מאמץ ומטבע שהושקעו בדרך. מילה לאורי, מיכל וגלדיס, שהפכו את הטיול הזה לאפשרי, למצחיק, לנגיש, למיוחד. אמנם מסי לא כבש את שער הניצחון, אבל ביום ראשון בלילה אנחנו דווקא כן, אז תודה על כל רגע שהייתם שם.

ואחרי הכל, יהיו כאלה שיגידו שזה רק מקום לבקר בו וזה רק משחק כדורגל, אבל זה לא מדויק. הסיפור כאן הוא לא על כיבוש שערים, אלא כיבוש יעדים. רצונות ושאיפות שנכנסו לכספת ונשכחו יחד עם הקוד. והנה, אני בא להזכיר לכם ולהראות שזה אפשרי לממש אותם. והקוד לכספת? תאמין - זה יניב הצלחה.