שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יום מחלה: הטלוויזיה החינוכית של היום ושל פעם
    פעם, כשהיינו ילדים חולים ונשארנו בבית, היינו לומדים חשבון, מולדת ואנגלית עם "Here We Are". היום נותרו רק אנימציות לילדים ויהורם גאון. מור אלזון נשארה חולה בבית, 23 שנים מאוחר יותר, ולא מצאה את הטלוויזיה החינוכית שהיא הכירה

    1988

    יום לימודים. חודש חורפי במיוחד ואני חולה. אחרי ביקור קצר אצל רופאת הילדים הוחלט שאני צריכה להישאר במיטה, מכוסה היטב בשמיכה עבה ולהזין את הגוף בהרבה נוזלים.

     

    "חשבון פשוט". פעם למדו גם דרך הטלוויזיה

     

    האבא הפולני שלי הודיע לי שאין שום צורך לבזבז את הזמן בסתם שכיבה במיטה, אחרי הכל זו בסך הכל שפעת קלה, אני גם ככה מול הטלוויזיה, אז אולי כדאי שאני גם אלמד משהו. חלקכם יחשבו שמדובר בטעות, אבל לא בשנת 1988, אז היה רק ערוץ אחד שטרח ופעל למען העתיד של ילדי ישראל, ושידר בכל יום בשעות הבוקר תוכניות לימודים שעזרו לתלמידי הארץ ללמוד אנגלית, חשבון, מולדת, תנ"ך, בקיצור - מערכת שעות שלמה.

     

    כך מצאתי עצמי שוכבת על הספה בסלון, טישו מעטר את הכרית לראשי, השמיכה נוזלת לרצפה וספר הלימוד של "Here We Are" יחד עם חוברת העבודה (בל נשכח את עונשה) צמודים אליי בעוד שבטלוויזיה מתנגן הפתיח של הסדרה. 25 דקות של מה שנראה לי כעונג צרוף, לימדו אותי שאנגלית לא חייבים ללמוד בכיתה, עם מורה שנראית כאילו הדבר האחרון שמתחשק לה לעשות כרגע הוא ללמד כמה פושטקים את רזי הזמנים של השפה האנגלית.

     

    "Here We Are". זוכרת גם את החוברת

     

    אבל לא רק אנגלית היתה מנת חלקה של החולה הלא-מדומה, גם "חשבון פשוט" עשתה לי טוב וגרמה לי להבין שאני לא היחידה שלא מבינה למה בגיאומטריה יש היגיון. ביש וגדא הפכו לחבריי הטובים ועד היום אני זוכרת את הריצה המטופשת שלהם עם הקפיצות על הדיונות בפלמחים. אח, אם רק המורה שלי לחשבון היתה יכולה להתלבש כמותם, זה היה נפלא.

     

    היו כמובן עוד תוכניות שדאגו לחנך אותנו, כמו "ג'ארכ קריבכ" עם מכרם חורי, דבי וגבי שגרמו לי לצאת בחיפושים אחר אותו מג'יק סטיק בוואדי שמאחורי הבית של הוריי ואפילו "פיצוחים" שלא אהבתי בכלל, ותמיד רציתי שתיגמר כבר כדי להגיע לתוכנית הבאה.

     

    2011

    היום, 23 שנים אחרי, יום מחלה בבית מול הטלוויזיה. אני תוהה אם יש אפשרות לשחזר את אותו יום מחלה של אז, לבדוק האם יש סיכוי שאני יכולה ללמוד משהו מהטלוויזיה. נכון שהיום יש עשרות ערוצים אחרים, ואין שום צורך לחכות שתוכנית אחת תסתיים כדי להגיע לבאה בתור, למעשה לא צריך את הטלוויזיה, אפשר להתיישב מול המחשב ולראות מה שרוצים, אבל הגעגועים לקסם של אז גרמו לי ללכת לשכב בסלון מול הטלוויזיה, להתכסות בשמיכה ולבדוק מה יש לטלוויזיה החינוכית להציע לי כעת.

     

    "גאון של אבא". לילדים קטנים מדי

     

    מה אומר ומה אגיד. אפילו "ארץ מולדת" שנראתה לי אז כל-כך משעממת ועתיקה, קרצה לי יותר מהתכניות שיש היום. אולי זה ממרום גילי (34, תגידו שלא עשיתם את החשבון הפשוט עד עכשיו לבד), אבל משהו איבד שם את הקסם.

     

    משום מה ביום בו צפיתי בטלוויזיה, לא הצלחתי למצוא תוכניות איכותיות וחינוכיות לבני 9-12. רוב התוכניות המושקעות הן לילדים צעירים מאוד, ואילו הגדולים יותר מנודים מלוח השידורים. 

     

    ב"חצר של פופיק" החמודה תלמדו שלהגיע לירח תוכלו רק עם חללית, אבל אם תנסו לעשות את זה עם סולם, זה לא שמישהו יצחק עליכם. בכלל, לבני ארבע עד שבע, העולם נראה מקום נחמד יחסית. האנגלית, אגב, לא תחכה לכם עד כיתה ג' או ד', היום מתחילים מוקדם כי צריך להצליח לפני כולם, אז "ארץ המילים - WordWorld" עושה את העבודה בשבילכם ומלמדת את הקטנטנים את השפה בעזרת חברים מאוירים מעולם החיות.

     

    "בחצר של פופיק". אז אפשר או אי אפשר להגיע עם סולם לירח?

     

    מיה המצוירת וחבריה בעלי החיים, מה"סוד של מיה", ילמדו את הילדים סודות שיעזרו להם להתפתח בצורה נכונה. בכלל, המילים "חוויה התפתחותית מעשירה" הן הבסיס לכל התוכניות שיש היום בחינוכית, משום מה חינוך והתפתחות חווייתית ונכונה הולכים יחד, אבל איכשהו נראה שזה לא בדיוק מה שקורה בבית ספרנו.

     

    המזל הגדול הוא שעדיין יש את הקסם של פעם, רק צריך לבדוק בלו"ז והנה נילס הולגרסון מגיע עם אוגי לביקור, וגם אוזה, בץ ונולי מ"פרפר נחמד" האלמותית,

    שעדיין מלמדים אותנו את הערכים של פעם (כשלא מדובר בהפקה מחודשת לתוכנית) ואפילו קישקשתא שעבר עיצוב מחודש, מעלה חיוך ומזכיר לי את הפיג'מה שלי מפעם - זו עם טלפלא וזו עם הצבר הירוק המחייך.

     

    כאמור, הקטנים הם אלה שזוכים לאינסוף אנימציות, תכנים מעניינים ויהורם גאון אחד, ומשום מה נדמה שאת הגדולים יותר אין משהו שיספק, או חלילה יחנך למשהו. יכול להיות שאיבדנו את התמימות של פעם, אי-שם במסלולי אתרי העתיקות בהם הסתובבו כוכבי התוכניות הישנות, ואולי העולם שלנו מתפתח במהירות כל כך גדולה שאף אחד כבר לא באמת יודע מה יכול לעזור ולחנך את הילדים של היום, שלא לדבר על זה שאף אחד לא באמת יודע כבר מה מעניין אותם. אולי שווה לשאול אותם, יכול להיות שנופתע. אני בכל מקרה חוזרת לכוס התה של פעם, עם הדבש והלימון וגם אל המחשב הנייד לעבוד ממיטת חוליי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    טלפלא. הפיג'מה של פעם
    באדיבות הטלוויזיה החינוכית
    "גאון של אבא". זה מה יש היום
    צילום: אורן גולן
    לאתר ההטבות
    מומלצים