שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    אסור לסגור את ספריית לוינסקי
    "מקומה של הספרייה ניתן לה בזכות: הפניית פליטים, קישור בין עובדים זרים לארגוני סיוע, הקרנת סרטים לילדים ולמבוגרים, הקראת סיפורים, השאלת ספרים, ובעיקר - יחס אנושי לאנשים שעברו כל כך הרבה קשיים בחיים. אסור לתת לבעיות כלכליות להפסיק אותה"

    ימי המחאה לא היו קלים, ובמיוחד בגינת לווינסקי. בימי המחאה הפכו הגינה והמאהל מהר מאוד למקום מפגש של נרקומנים והומלסים, ואפילו אנשי המחאה עצמם, אנשי האזור שהקימו את המאהל בחזון של צדק חברתי בשכונות הדרום, "ברחו" מהאנרכיה הזאת.

     

    סיפורים של סמים, זנות ואלימות הגיעו לאוזניי בתור שכן שלהם, בספרייה. וזה מאוד הפריע לי. ספריית לווינסקי, הייתה חלק מהמטמורפוזה שעברה הגינה בשנים האחרונות. אבל הפעם הסיפור הוא הפוך: בניגוד למתרחש בסיפורו של קפקא, כאן הג'וק הפך לאדם. עד לפני כשלוש שנים, "גן הקווקזים" היה תמיד מקום ידידותי לאנשי המזרקים. אני זוכר שבתחילת דרכה של הספרייה הייתי אוסף מזרקים זרוקים בסביבה של הספרייה והייתי ממלא כוס פלסטיק עם עשרות מזרקים משומשים ביום רגיל.

     

    חוויות של לימוד, קרבה, תשומת לב ואהבה. ספריית לוינסקי (צילום: יותם גדרון) (צילום: יותם גדרון)
    חוויות של לימוד, קרבה, תשומת לב ואהבה. ספריית לוינסקי(צילום: יותם גדרון)

     

    תחנת הסיירת הירוקה ישבה במקום מרכזי בגינה והיא דאגה יותר לכבות "מנגלים זרים" ולהטריד פליטים שיושבים על הדשא, מאשר לדאוג לבטיחותם ושלומם של האזרחים באזור. ואז, כשהפליטים הפכו לאיום מדיני, הזיזו הצידה את הקומנדו הירוק והקימו תחנת משטרה כדי לשמור על הסדר האזרחי בעקבות הנוכחות הרבה של פליטים אפריקאים, שנתפסו ועדיין נתפסים כאיום ממשי.

     

    השוטרים דאגו להטריד אנשים, בעיקר פליטים, אבל באופן טבעי נוכחותם הבריחה בהצלחה רבה גם את הנרקומנים. עם הזמן השוטרים הבינו שהפליטים אינם מהווים איום ממשי לביטחון האזרחים ורמת הפשע ואלימות בגינה לא הייתה גבוהה יותר ממקומות נורמטיביים אחרים בעיר. באופן כזה, נוצר סוג של סטטוס-קוו בין כל השחקנים בגינה. עד שהמאהל הביא אותם מחדש – את הנרקומנים, השוטרים לא התערבו, וחזרנו לנקודת ההתחלה. דז'ה-ווו.

     

    בזמן המחאה הילדים שהיו רגילים להגיע לפעילויות של הספרייה העדיפו, אולי מתוך סקרנות, להסתובב באזורי המחאה. גם הנרקומנים העדיפו מתוך סקרנות להסתובב בספרייה. סיפורים רבים נשמעו על ילדים שנחשפו לסמים, הטרדות וזומבים שנוכחותם משכה את תשומת ליבם של הילדים. כך למעשה, ימי המחאה הביאו חזרה לגינה את ימי האופל, הטריפים והמזרקים, דבר שאף אחד בספרייה, ונדמה לי גם בכל השכונה, לא התגעגע אליו.

     

    עברו כמה שבועות מאז והדברים חזרו פחות או יותר לשגרה. חוץ מהעובדה שהספרייה עומדת, אולי, להיסגר בגלל בעיות כלכליות, הכול נראה רגיל: פחות נרקומנים נראים באזור, הפליטים עדיין מעבירים את זמנם

    בשיחות ובחלומות עמוקים בדשא הירוק, אנשים רבים באים להשאיל ספרים בספרייה, ילדים באים להקשיב לסיפורים ולצייר, מתנדבים מצטרפים לפעילויות והשוטרים מחפשים אקשן כל פעם יותר רחוק מהגינה.

     

    אלו החיים של גינת לוינסקי, אורגניזם חי ובוער מפני עצמו, מלא בסיפורים, אנשים יפים ופחות יפים, ילדים שמחים וסקרנים, מתנדבים אמיצים, ובתוך כל זה, הספרייה עומדת שם, באותו מקום, ומאפשרת לכל אחד שרק ירצה להגיע אליה .

     

    מקומה של הספרייה ניתן לה בזכות ולא בחסד: מהפניית פליטים שרק סיימו מסע מאזורי מלחמה, דרך קישור בין עובדים זרים לארגוני סיוע, ועד לפעילויות כמו הקרנת סרטים לילדים או למבוגרים, הקראת סיפורים, השאלת ספרים, פעילויות מיוחדות לחגים המקומיים והזרים, ובעיקר - יחס אנושי לקהילות של אנשים שעברו כל כך הרבה קשיים בחיים. זוהי גינת לוינסקי וזוהי הספרייה, חלק מהותי ובלתי נפרד מהגינה ובגלל זה צריך לעשות כל מאמץ להמשיך את פעולותיה. אסור לתת לבעיות כלכליות להפסיק אותה.

     

    • "בגוף ראשון "- מדור המאפשר למתנדבים לספר בעצמם על פעילותם והמקום בו הם מתנדבים. חומרים ותמונות ניתן לשלוח ל - shlomit-sh@y-i.co.il ולציין בנושא - עבור מדור "בגוף ראשון ". הפרסום בהתאם לשיקולי המערכת.
    • לעדויות נוספות של מתנדבים לחצו כאן .
    • עמותת "רוח טובה " מחברת בין אנשים הרוצים להתנדב וארגונים הזקוקים לעזרת מתנדבים. העמותה מתאימה התנדבות לפי תחומי עניין, שעות נוחות ואיזור מגורים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נקודת אור בדרום תל אביב
    צילום: אלדד מאסטרו
    יחס אנושי לקהילות זרות
    צילום: יותם גדרון
    צילום: טל רוגבסקי
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים