סטייטמנט פרסונלי
אוניברסיטאות יקרות, אנא קבלו אותי ללימודים אצלכם. להלן הסטייטמנט שביקשתם ובו יתברר לכם למה אני הסטודנט הכי מתאים למוסדכם המפואר
עונת ההרשמות בפתח והוואנאבי סטודנטים במתח. להגיש אפליקיישן לאוניברסיטאות זה כיף בערך כמו קשירת צינורית הזרע. אחרי שהתחננתי מפרופסורים לקבל מכתבי המלצה, עברתי את ה-GRE בהנפצה וזרקתי אלפי דולרים לביצה של מוסדות שלא ישתינו עלי בקשת גם אחרי עשר גרנדה לאטה, כעת הגיע תורה של הפרסונל סטייטמנט או בעברית, "הסטיימנט הפרסונלי”, שזה אחד הדברים היותר משפילים שאדם צריך לעבור אחרי הבדיקה הזו בבקו"ם בה תופסים לך למטה ואומרים "תשתעל" (ובעצם פרסונל סטייטמנט זה בדיוק זה). אז לכל העוסקים במלאכה אני מנדב כאן בפומבי את ההצהרה האישית שלי, ככה להשראה, לדעתי זה מאלף, מרתק, ומי יודע, אולי למישהו מכם זה עוד יעזור!
“כן מוטמבו".
מוטמבו, התלמיד האהוב עלי, קם על רגליו ואמר: "אם נבחן את מסגרתה של תבנית זו יתברר, בניגוד למה שנראה ממבט ראשון, שהאופן בו משתמש שייקספיר במקורות הלשון האנגלית הוא מהפכני בדרכו שלו ומשקף את ניסיון הגישור על-פני הסתירות”.
זה היה היום הכי חם בהיסטוריה של זימבבואה. אני מביט על מוטמבו בגאווה. דמעה זולגת מזווית עיני ומרטיבה את לחיי. ולחשוב שלפני חודשיים תמימים מוטמבו, תלמידי ובן טיפוחיי, לא ידע אפילו לדבר אנגלית.
הכל התחיל בגיל מינוס תשעה חודשים, ביום בו אמי התעברה בשירותים של הספריה העירונית עקב דחף תשוקה שבער בה לאחר ערב שירת ימי הביניים. לאמא תמיד הייתה פינה חמה בלב ליהודה הלוי וכך התחילה אהבתי העזה לספרות.
מהרגע בו הגחתי לאוויר העולם, הורי החלו לדבר איתי לטינית. בגיל שנתיים קראתי וכתבתי עברית, אנגלית, איטלקית, גרמנית, יוונית ופיתחתי יכולות שיחה מרשימות במדנרינית. בגיל חמש דיקלמתי את כל כתבי עגנון ועד סוף היסודי כתבתי את התיזה הראשונה שלי, תשובה לז'אק דרידה תחת הכותרת "פואטיקה של דקונסטרוקציה, או כרוניקה בבניין התפעל".
אך עם זאת, ילדות פרברים היא ילדות קשה. אמא לא שיכורה. אבא לא מכה. חינוך טוב. אושר ואהבה. עם חוויות כאלו לא הולכים לקולג'. ידעתי שהגיע הזמן לעשות
משהו למען האנושות ולימוד סונטות של שייקספיר בזימבבואה זה בדיוק מה שחסר בעולם האכזר בו אנו חיים. הכל התחיל לפני חמש שנים. אני זוכר את היום ההוא כאילו היה לפני חמש שנים. הבטתי אל החלון. בחוץ חזר השלג לרדת. הבטתי בעייפות בפתיתים, כסופים וכהים, נופלים בשיפוע כנגד מנורת הרחוב. זהו הזמן לצאת למסע מערבה!
“זימבבואה. זימבבואה. זימבובואה", גילגלתי את המילה על לשוני כמו מנטרה, מוקסם מהפרמיטיביות השובה של ההברות האקזוטיות. ארזתי את מטלטלי במטפחת וקשרתי אותם למקל. ידעתי שאינני זקוק להרבה: פת לחם, מצפן, אנתולוגיה לספרות אנגלית של נורטון. איך אגיע לשם? מטוס לא בא בחשבון. גם רכב מחוץ לתמונה. דריסת רגל פחמנית כבדה מדי. אופניים? לא יכולתי להסתכן בפנצ'ר. עזבתי את בית הורי כשרגלי נושאות אותי. הלכתי לתל-אביב, צעדתי אל באר-שבע, משם לחצי האי סיני. לעבור את מצרים היה קלי קלות. עצרתי שם למשך מספר שבועות בכדי להפעיל לחץ דיפלומטי לשחרורו של גלעד שליט ובעקבות סטאטוס שכתבתי בפייסבוק ("מוזר, נדמה שיש כאן רק בנים") החל המרד הידוע בשמו האביב הערבי.
בדרכי הארוכה לזימבבואה ידעתי שהמבחן האמיתי יתרחש בדרום סודן. בהגיעי לדרפור הקמתי מפקדה הומניטרית לחלוקת קונדומים. הדבר האחרון שהסודנים האלה צריכים זה עוד ילדים. כאשר קראתי בכותרות העיתונים על דילול האוכלוסיה באזור, הבנתי שמלאכתי נשלמה ואפשר להמשיך במסע.
לזימבבואה הגעתי על גבו של היפופוטם במורד נהר לימפופו. למדתי את אומנות הלחישה לבעלי חיים בעשר השנים בהן התנדבתי לנקד את פרושי רש"י בגן החיות התנכ"י בירושלים. נפרדתי לשלום מידידי וצעדתי לתוך לב המאפליה כשבראשי רצה מחשבה אחת ויחידה: המדינה הכי פחות מפותחת בעולם זקוקה למרכז ללימודי שייקספיר. השאר היסטוריה.
כעת ניצב אני אל מול הדוקטורט. הנרי דיוויד ת'ורו אמר: "לדעת שאנו יודעים את מה שאנו יודעים, ושאנו לא יודעים את מה שאנחו לא יודעים, זהו ידע אמיתי". מצד שני, הדיקן של התואר הראשון אמר לי אחרי שבוע, “אין לנו מה ללמד אותך, אתה פשוט יודע כבר הכל", והעניק לי את התעודה. ובכן, כל מה שנשאר הוא לסכם בפתגם שאני עצמי אמרתי: "יאללה יאללה גם כן לכו לחפש! יש לי מקומות הרבה יותר מוצלחים לתקוע בהם את הלשון שלי".
