שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "הביקור" של הילה בלום

    שבעה שבועות מיום שהכירו, בתום סעודה במסעדה בפריז, אירוע מוזר משבש את סוף חופשתם של נתי ונילי. תשע שנים מאוחר יותר, כשהם כבר נשואים ומגדלים יחד את ילדיהם, שיחת טלפון ממיליונר צרפתי מפרה את האיזון הדק של חייהם

    שבעה שבועות מיום שהכירו, בתום סעודה מופלאה במסעדת יוקרה בפריז, אירוע מוזר משבש את סוף חופשתם של נתי ונילי בעיר. תשע שנים מאוחר יותר, כשהם כבר נשואים ומגדלים יחד את בתו של נתי מנישואיו הראשונים ואת בתם המשותפת, שיחת טלפון ממיליונר צרפתי שפגשו באותה חופשה רחוקה מפֵרה את האיזון הדק של חייהם: הצרפתי מגיע לביקור בארץ והוא רוצה לראות אותם שוב.

     

    עטיפת "הביקור" מאת הילה בלום (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    עטיפת "הביקור" מאת הילה בלום

     

    מתוך הסדק הזה בחייה של משפחה ירושלמית אחת נפתח הביקור: דרמה שהיא גם דיוקן טעון, מצחיק ומכאיב של "המשפחה החדשה", זו המורכבת מאיברים שהיו שייכים בעבר למשפחות אחרות ועתה "הולחמו" לסיפור חדש.

     

    גיבורי "הביקור" נחשפים בספר בדרכים רבות; שיחות בחדרים סגורים, מפגשים ליליים ברחבי הבית, פרידות ממושכות ואיחודים מחודשים מאירים מבפנים את מרכז הכובד של האינטימיות המשפחתית. אבל חייהם של בני "המשפחה החדשה" נטווים כאן גם באמצעות אירועים מסוג אחר, כאלה שהיו צריכים להתרחש ולא התרחשו; פעולות ותגובות שהגיבורים לא נקטו; הימנעוּיוֹת המעלות שאלות קיומיות ומוסריות מטרידות ביחס לטיב הקשרים בין השותפים למעשה המרכבה שמתנהל לנגד עינינו.

     

    זהו ספרה הראשון של הילה בלום, עורכת ספרות בהוצאת "כנרת זמורה-ביתן". ילידת ירושלים, 1969.  

     

    לפני

    יש דברים שיכולים לקרות רק בסדקים צרים של הזנחה, של אי-השגחה, בתוך מהומה של אינרציה ואור. בבת אחת הם נמלטים מגֶדֶר הדמיון ומצטרפים אל גֶדֶר החיים.

     

    ההסברים באים לאחר מעשה. עיני הדוברים לחות מדי, נוצצות כמו יהלומי ענק בתכשיטים של ילדוֹת. הם טוענים בלהט, ברגש, איש-איש על פי דרכו, שלא ידעו מה הם עושים, שלא חשבו עד הסוף. אילו יכלו בשעתו לדפדף רק עוד עמוד אחד קדימה. אילו יכלו לדפדף עכשיו רק עמוד אחד לאחור. הם מבקשים חנינה, הנחה, הזדמנות שנייה. הם מביעים חרטה. הם מפזרים סביבם את צערם כמו אמצעי תשלום. כך הם אומרים: זה קרה כשעוד הניחו על אנשים את ההנחות הלא נכונות. כשרכבות הרים נראו בעיניהם דימוי הולם לסכנה. כשהאמון שהיקום נתן בהם הושלך מידיהם כמו חפץ מסירה שוקעת. זה קרה רק פעם אחת ולא יקרה עוד.

     

    ראִייַת לילה

    זה השבוע של דניס בוקינוב, הילד הנעדר. תמונה שלו מופצת בכל העיתונים: חיוך עם שן קדמית עליונה חסרה, שיער מסורק יפה לצדדים, מבט שמחכה לתשואות.

     

    לפעמים אפשר לראות בתמונות של נעדרים סימנים לַבָּאות. סימנים לא מעודדים. זה יכול להיות משהו במבט שלהם, באופן שבו הם מביטים לא ישר למצלמה, אלא רחוק יותר, אל מעבר לה. או משהו בחיוך: ארעיוּת נבוכה, אי-נכונוּת להתעקש על החיים. אבל לא בתמונה של דניס בוקינוב. הוא נראה בה חי לגמרי, עם תוכניות ברורות לעתיד.

    נילי חושבת שעוד ימצאו אותו. נתי לא. הם רבים על זה בארוחת הערב: ויכוח קצר, מבולבל מרוב חום. סתם ויכוח, כמעט בלי תנופה. התלונות הישָנוֹת – הפיקחון היהיר שלו, התקווה חסרת היסוד שלה. סתם מועקה, על ילד שהם לא מכירים. אחר כך, סרוחים על ספות הסלון, הם בוהים בטלוויזיה, לא מדברים.

     

    הם לא זוכרים שרב ממושך כל כך, בטח לא בירושלים, חום שיטתי שלא מבדיל בין יום ללילה. הם לא זוכרים סיפור דומה לזה: ילד בן שש יוצא מבית הספר עם שרוכים פתוחים ולא חוזר הביתה (השרת העיר לו על השרוכים, כתבו על זה בעיתונים). בעצם נדמה לנילי ששמעה על עוד ילדים כאלה לאורך השנים, היו עוד פרשיות. אבל היא לא בדיוק זוכרת. מי יכול לזכור? זה היה יום ארוך, מתיש. ואז, לתוך כל אלה, מתפרץ צלצול הטלפון. שיחה מפריז, בשעת לילה מאוחרת. מיסייה דוּקלוֹז. חילופי הדברים קצרים. דוקלוז אומר: "נתי שונפלר? כאן דוקלוז." בקול הראוותני שלו, שמהדהד הרבה מעבר לחוג האפרכסת. בנימת התרועה שלו. כאן דוקלוז. כאילו מדי פעם בפעם הם נדברים טלפונית בלילות. נדרש לנתי יותר משבריר שנייה כדי לקשור דבר לדבר. להיזכר. להיבהל. הוא אומר, "דוקלוז! איזו הפתעה!" ואז, בלי שיהוי, דוקלוז מודיע: הוא מגיע מחר לארץ לכמה ימים, לרגל עסקים, והוא מעוניין להיפגש איתם.

     

    דברים קורים בקיץ ההוא. זה קיץ של אסונות לא רחוקים ביותר, שרשרת של תאונות משונות. שבועיים קודם לכן, שמאלה אחרי המכולת ומשם שתי דקות הליכה בכביש הראשי, מתמוטטת קומה רביעית בבניין מגורים. יש מסיבה, אנשים רוקדים, הרצפה רועדת, ואז פוערת את לועה ומפריחה לשמים פטריית אבק.

     

    לגסיסה יש קול עמוק וצרוד כשהיא נעשית בחדרי חדרים, אבל כשהיא המונית ומואצת היא צווחת. ואחרי הצווחה יש רגע מחוץ לזמן, חטוף מאוד, של שקט. אחר כך, בטלוויזיה, מראים תמונות: גשם של סיד וטיח ונורות מגמגמות. רגלי אנשים, רגלי שולחנות, מפות מוכתמות בדם. כמעט בכל יום אנשים נקטפים ברחובות. נפץ ננשף לצינורות, פצצות נבראות במסתרים ומשוגרות הלאה, להקיף את הארץ. תקרת בית קפה מתרוממת באוויר, מצדיעה לשמים. אוטובוס נבקע

    בדיוק באמצעיתו. מכונית נורית: קודם חורתת על הכביש סימן שאלה, אחר כך מתהפכת על צדה. וגם הילד הזה, דניס בוקינוב, שהולך והולך בשרוכים פתוחים שבוע שלם ולא מגיע הביתה. והחוֹם. ואז – הטלפון. קמט ניצת במצחה של נילי. מה זה? פתאום דוקלוז? פתאום להיפגש? ככה, אחרי תשע שנים, טלפון? ולא אמר באיזה עניין? ולאיזה צורך? נתי מתנצל.

     

    לא בדיוק מתנצל. מה הוא אשם? זה רק מקרה שהוא זה שענה. ואם נילי היתה עונה, מה היא היתה אומרת? לא תודה, אנחנו לא מעוניינים? כלומר תודה, אבל תחסוך לנו את התענוג? אז כן, הם ייפגשו איתו מחרתיים בשמונה לארוחת ערב במסעדה של הקינג דייוויד, שם הוא ישהה. ואולי, נילי שואלת, אולי הוא ציפה שיזמינו אותו אליהם? נתי מושך בכתפיו. "אני לא מבין בדברים כאלה," הוא אומר. הוא מדליק סיגריה, שנייה מאז הניח את השפופרת, ונשען לאחור. בשנים האחרונות יש תקופות שבהן הוא סופר לעצמו סיגריות ותקופות שלא. עכשיו – הוא עדיין לא יודע את זה – מתחילה תקופה שלא.

     

    הוא מעשן, ומחכה שנילי תגיד משהו. אם תמשיך להטיח בו דברים יוכל להטיח בה בחזרה. עכשיו הוא מרגיש חד מאוד, מסוגל לענות לכל אחד. הנורה שלו הוברגה, המגעים הודקו. הוא מודה, הוא אומר, אם דוקלוז היה מתקשר עכשיו הוא היה מנהל את זה אחרת לגמרי. אבל גם ככה הוא ניהל את זה לא רע בכלל, שנילי תגיד מה שתגיד.

     

     

    בגיל ארבעים וארבע, מבוגר מנילי בשש שנים, לנתנאל שונפלר יש כמה זכויות מוּסדרוֹת. למשל, הזכות להחליט מה הן המגרעות שלו ומה הם היתרונות שלו. והזכות לנופף בניסיון חיים.

     

    בשנים האחרונות הוא רץ כמעט מדי לילה, הכול התמצק. הוא כבר לא מתרגש מאובדן שְׂער ראשו, ואפילו לומד לאהוב את אוזניו, שמביטות אליו מן המראה עצמאיות ומתבדלות מאי פעם. למעשה, זה מתחיל למצוא חן בעיניו: אז השמן מעוניין להיפגש איתם. הוא חושב שזה יכול להיות נחמד. מבדר אפילו. למה לא? אבל כל הזמן, בין לבין, ישנה התחושה שהתחילה קצת אחרי שסגר את הטלפון: משהו זוחל מתחת כל זה. מה הוא רוצה מהם? ונילי, שמסתכלת עליו ככה. מה הוא אשם? ובייחוד שהילדות לא שם למלא את הבית ברעש.

     

    הם פגשו את דוקלוז רק פעם אחת. או שפגשו זאת מילה מוגזמת. נכון יותר לומר שנתקלו בו ובאשתו, בהזדמנות מצערת, כשידם היתה על התחתונה. זה היה בסוף החופשה שלהם בפריז, תשע שנים קודם לכן, והדוקלוז הזה, לזכותו ייאמר, עזר להם, חילץ אותם מצרה, ובו בזמן נתן להם להרגיש את זה טוב-טוב, שהם נעזרים. וגם אשתו, עם השיער השזוף, עם השכמות המושחמות הארוזות היטב בין הכתפיים, עם השם המגונדר – פאולינה מריאל דוקלוז, מין שם של עיירת נופש – שעמדה שם מהצד והסתכלה עליהם כאילו הם חיות מחמד.

     

    וחייבים להודות: אחרי שמה שקרה קרה, אחרי שנתי ונילי כבר חזרו לירושלים, הם סיפרו על זה לאנשים בהנאה יוצאת דופן. זה היה הסיפור הנבחר מהחופשה שלהם בפריז, האלף-לילה-ולילה שתיירים מבריחים איתם על פני המכס, קרקפת על החגורה. ומדי פעם בפעם, בהסכמה שבשתיקה בינו לבינה, הגרסאות עוד שופרו. פרט פה, פרט שם. הם חיקו את הקול הקולני של דוקלוז, הוסיפו לו סיגר בזווית הפה, הפכו אותו לחזיר של ממש בנעליים מוברקות ועם שעון זהב.

     

    הם הגיעו למצב שהיה להם סיפור מושלם, ערוך ומזומן לשרת אותם לנצח. ופתאום – זה.

    פתאום דוקלוז מתקשר, מממש הזמנה שניתנה לפני תשע שנים, שבכלל נהגתה מן השפה ולחוץ. פתאום – טלפון אחד – ומכונת הזיכרונות שלהם נעצרת בנקישה מביכה, ואז נשמעת אוושת החיכוך של גלגלי השיניים בטרם יחלו במסלולם החדש לאחור. לא, דוקלוז לא היה חזיר מעשן סיגר בנעליים מוברקות. הוא היה שועל אמיתי, והתקיים הרחק מארצות האנימציה. וזאת לא היתה רק אי-נעימות מחויכת שם בפריז, זאת היתה מצוקה ממשית. וזה לא היה סיפור משעשע כלל, אלא אחרי שהוא נגמר. אבל האם נגמר?

     

    קשה לקום מהספה. ואולי העניין נעוץ בכך שנילי היתה רוצה לישון בה מדי פעם. זאת ספה נוחה, יציבה, בדיוק במרכז הבית. לישון לבד, מדי פעם.

    היא קמה. תחושה מחודשת של תלת-ממד וממשוּת. הכול בסדר, בסופו של דבר.

    אבל בלילה היעדרן של הילדות שוב תופח.

    חמישה חדרים, ארבעה מהם ריקים. עליית הגג שחורה מלמעלה. בחדר ההורים נתי ונילי מזדיינים, וזה מטֶה את הבית לצד אחד, כמו אונייה.

     

    "הביקור", מאת הילה בלום. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 414 עמ'.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הילה בלום. "אחרי שמה שקרה קרה"
    צילום: אמרי זרטל
    לאתר ההטבות
    מומלצים