אדם לזאב, ערפד
בסאגת "דמדומים", המאבק בין אנשי הזאב לערפדים הוא רק תירוץ למשולש הרומנטי שבמרכז העלילה. אבל לשני הזנים העל-טבעיים יש היסטוריה ארוכה על המסך הגדול. מה תעדיפו להיות?
אתם יכולים לחוש בצינה שמשתררת סביב, להריח את הבל הלוע המצחין שלהם - לא אין זה לילה של ירח מלא, גם לא התקפה ביוכימית מאיראן - כנראה אלו הם חברי סאגת "דמדומים" ששבים אלינו בסוף השבוע. "דמדומים: שחר מפציע - חלק 1" הוא הסרט הרביעי בסדרה, אולם במלחמה הכוללת בין הערפדים לאנשי הזאב, הוא רק עוד פרק אחד מיני רבים במאבק רב שנים בין שני היצורים המבעתים. הם אינם מוכרים לזואולוגים, אך לכם חובבי תרבות בוודאי שכן.
הטריילר של "דמדומים: שחר מפציע - חלק 1". דרמה רומנטית, תכל'ס
אם להודות על האמת, בסדרת הספרים של סטפני מאייר, כמו בעיבודיהם הקולנועיים, העימות בין הערפדים לאנשי הזאב הוא רק תירוץ מלאכותי למתחים במשולש הרומנטי של בלה בת האנוש, אדוארד הערפד וג'ייקוב איש הזאב. עם זאת, לאורך ההיסטוריה ניתן לזהות התנגשות חסרת פשרות בין הערפדים לזאבים - יצורים שמבטאים הפכים קיצוניים מבחינה פיזית ומנטלית. הם לא יכולים להשלים אחד עם קיומו של השני - לא באותה סביבה, לא באותו עולם.
בלה מדברת ב"דמדומים" על ההבדל בין אש וקרח, ואכן בחינת הדימויים של אנשי הזאב והערפדים בקולנוע ובתרבות בכלל, חושפת פערים עצומים, וכנראה בלתי ניתנים לגישור. משהו עמוק, שנובע מגרעין קיומם של היצורים הללו. תכל'ס בלה, זה לא תלוי בך, זה תלוי בטבע - לפחות זה הבדיוני בקולנוע ובספרות - בו הם מתקיימים שנים על גבי שנים. ואנחנו פה כדי לספר לכם עליו.
גיאוגרפיה
ההבדל המהותי בין הזאבים לערפדים ניכר במקורות התרבותיים של שני היצורים המאיימים. מקורם של הערפדים באירופה של המאה ה-19. עוד לפני "דרקולה" של בראם סטוקר, סיפרו המשורר הבריטי לורד ביירון ואחרים על מוצצי הדם המסתוריים שיצאו מהארון ביחד עם תנועת ההשכלה, פרי יצירתי של סופרים חדשים וחתרניים שפשטו על היבשת. זו אולי הסיבה גם למראה החיוור שלהם, כמו אדוארד.
"זאב אמריקני בלונדון". משני צדי האטלנטי
מנגד, אנשי הזאב צמחו בכלל כמיתוסים עממיים בשבטים של העולם החדש באמריקה. הילידים ידעו לספר על בני אנוש שהופכים לחיות טרף - זאבים או דובים. בלי כתיבה מהודקת או מושחזת, אלא סיפורי עמים עתיקי יומין מבית היוצר של רופאי אליל למיניהם. אינטלקטואלים אירופיים מול שמאנים אינדיאנים - התנגשות של עולמות.
זואולוגיה
בעוד שהזאבים בטבע הם כלבי פרא חסרי רחמים, הפועלים כלהקה במהלך צייד וניחנים בעוצמה ומהירות, הערפדים הם יצורים שונים בתכלית. למי שלא יודע, ערפדים הם תת סוג של עטלפים - פועלים בחסות החשיכה. בדרכם הנכלולית הם מאתרים מכרסמים, בהמות ואף בני אדם כשהם ישנים, ובאמצעות שיניים זעירות פוצעים את הבשר החי וגומעים מהדם החם. באופן מפתיע, למרות ששמם מהדהד כסונאר באירופה, שטחי המחייה שלהם נמצאים בדרום אמריקה.
שיעור טבע: ערפדים אמיתיים בפעולה
פסיכולוגיה
המקורות התרבותיים המנוגדים באים לידי ביטוי גם במבנה האישיות של היצורים עצמם. הערפדים קרים, מעונבים, מחושבים וערמומיים. התאוות שלהם יוצאות מן הארון ומתפרצות בחדרי חדרים, בחסות החשכה - כדי שהשכנים לא ידברו, חס וחלילה. כראוי לאירופים, אשכנזים לצורך העניין. גם הבקרה שלהם על מצבי הצבירה של אישיותם הדוקה. הם תחת שליטה, חמקמקים ויודעים להעמיד פנים. מצד שני, הם נוטים להיות נרקיסיסטים, מתבודדים ודכאוניים, כמו ב"ראיון עם ערפד".
"ראיון עם ערפד". טום קרוז ובראד פיט מדוכאים
אנשי הזאב לעומת זאת הם ביטוי לתשוקה פראית, דחפים קמאיים ובלתי נשלטים. הגלגולים שלהם מאדם לזאב ובחזרה מתרחשים ללא הכוונה או רצון. הם חמי מזג והאכזריות שלהם בלתי מרוסנת. הדבר בא לידי ביטוי גם בתופעה מוזרה, המוכרת גם לפסיכיאטריה ושמה ליקנתרופיה - על פי סינדרום זה, בני אנוש מאמינים שהם הופכים באמת לזאבים (או חיות אחרות). הטרנספורמציה הזאת מתרחשת בניגוד לרצונם. במציאות הקולנועית, זה אשכרה קורה - לפחות בלילות ירח מלא.
פיזיולוגיה
ומה קורה להם לבני האנוש ההופכים זאבים? בסרטים המוקדמים הסתפקו המאפרים בהדבקת שערות על פני השחקנים ועל זרועותיהם, אולם ככל שהשתפרו היכולות של הקוסמטיקאים על הסט ושל אנשי הפוסט-פרודקשן, הפכו הדמויות לזאביות יותר. העור האנושי החשוף מתכסה פרווה, טופרים חורצים את אצבעות כפות הידיים והרגליים, הלסת מתרחבת, והפנים הופכים לפני כלב - מרייר.
כך תהפכו לזאבים
לאורך השנים, תהליך הגלגול מבן אנוש לזאב תואר כתהליך הדרגתי שנעצר איפשהו בין לבין - יצור כלאיים בין אדם לבין זאב. כך למשל בסרט "זאב", בו ג'ק ניקולסון מבחין בחרדה בסימני השינוי. למייקל ג'יי. פוקס זה קרה ב"זאב צעיר" (שם הוא נראה יותר כמו צ'ובאקה מ"מלחמת הכוכבים"). בסרטים חדשים יותר ומשודרגי גרפיקה ממוחשבת, כמו ב"דמדומים", "מלחמת האופל" או "ואן הלסינג", הגלגול מושלם תוך כמה מאיות השניה - האדם הפך לזאב של ממש.
אדם לזאב, זאב. מקבץ גלגולים טכנולוגיים של אנשי זאב
במקרה של הערפדים זה פשוט יותר: מדובר ביצורים בעלי חזות אנושית פחות או יותר. הם חיוורים מאוד, קרים למגע והעיניים שלהם בדרך כלל לבקניות, אדמדמות או צהובות - כך הם מצליחים להיטמע באוכלוסיה האנושית, כמו ב"דרקולה", "סליחה אתה נושך את צווארי" או "ליל האימה". כמו במקרה של הזאבים, גם פה הפיתוי שמציעה הגרפיקה הממוחשבת הביא לשינויים במצב הצבירה גם במקרה של הערפדים: מעטלפים ועד חייזרים למיניהם - הכל הולך.
* היגיינת הפה - ואם בהבטים פיזיולוגיים עסקינן, יש להתייחס לסוגיה של היגיינת הפה. לערפדים לסתות, חניכיים ושיניים אנושיות לחלוטין, למעט זוג ניבים חדים וחלולים לצורך מציצת דם. לכן גם הם נדרשים לצחצח שיניים פעמיים ביום ואף להשתמש בחוט דנטלי. לזאבים לעומת זאת יש לוע כלבי מאסיבי, חמוש בסט של שיניים גדולות ואם במקרה אלו לא הספיקו כדי לקרוע את הקורבן לגזרים, הבל הפה הרקבובי שלהם יקטול אותו.
סקסולוגיה
מהפכים גופניים רדיקליים, שיעור יתר ושינויים הורמונליים הן תופעות שמיוחסות לאנשי זאב, וגם לנערים מתבגרים. המיניות הזאבית נובעת מפרצי טסטוסטרון, פולסים של חרמנות טינאייג'רית. טרייסי ג'ורדן מ"רוק 30" אף שר על כך בשיר "Werewolf Bar Mitzva". כמו נערים חרמנים, כך גם האסטרטגיה שלהם, הם נובחים - אך לא תמיד נושכים. הם מתפזרים לכל עבר ומנסים מכל הבא ליד. מה שבא ברוך הבא.
מייקל ג'יי. פוקס מתבגר כזאב ב"זאב צעיר" (1985)
מנגד, המיניות של הערפדים היא מאופקת, קרה ואינטרסנטית - ולכן כנראה אפקטיבית יותר. הם הולכים בדרך של סיכול ממוקד. מיירטים ותוקפים. הם יודעים איך לתמרן את הבנות, והם מתלבשים יותר טוב, כמו גארי אולדמן ב"דרקולה" של פרנסיס פורד קופולה. סורי, ג'ייקוב. יש סיבה לזה שבלה מעדיפה את אדוארד.
אפידמולוגיה
המאבק רב השנים בין אנשי הזאב לערפדים מתרחש בין השאר גם בשדה הקרב הרפואי, שכן הם מפיצים את התכונות שלהם בציבור - במלים אחרות, מפיצים מחלות. נשיכת אנשי הזאב מביאה לטרנספורמציה של קורבנותיהם, מה שמעלה חשד לסוג מסויים של כלבת. אחרים אולי יזהו סימפטומים של זאבת, מחלה אוטו-אימונית שיוצרת כתמים כהים על פני החולה. בכל מקרה, לטהורי הדם ב"הארי פוטר" יש סיבה טובה להירתע מאנשי הזאב אויביהם. וכך גם לערפדים.
במקרה של הערפדים, נראה כי המראה החיוור שלהם והרעב לדם שאינו ניתן לשובע, מעיד על חוסר ב-B12. זה שהם לא נחשפים לאור השמש עשוי לגרום לחסך גם בוויטמין D. אולם האיום האפידמי האמיתי שמציגים הערפדים הוא מגפות איומות כמו הדבר בימי הביניים (המועבר על ידי פרעושים מוצצי דם) או האיידס של ימינו (מיניות אובדנית, כראוי לערפדים). צחוק הגורל: אם ננשכת על ידי ערפד, סביר להניח שנדבקת. וגם זכית בחיי נצח.
היסטוריה
חיי נצח הם גם פריבילגיה שיש לערפדים בקולנוע, בניגוד לאבות הקדמונים הסינמטיים של אנשי הזאב שנמחקו מהתודעה - כמו דמותו של נוספרטו מהסרט האלמותי בשם זה של הבמאי הגרמני פ.וו. מורנאו מ-1922. גם "דרקולה" של טוד בראונינג מ-1931 מהדהד עד היום בקרב חובבי האימה ובכלל. מאז יצאו סרטי ערפדים רבים - פופולריים יותר ופחות.
מנגד, סרט האדם זאב הראשון "The Werewolf" של הנרי מקריי מ-1913 לא ניתן לצפיה לאחר שהעותק היחיד הוכחד בשריפה ב-1924. "The White Wolf" מ-1914 וסרטים אלמים עתיקים אחרים לא זכו לתהילה. "The Wolf Man" של ג'ורג' ואגנר מ-1941 נחשב לעליית מדרגה ביחסי הציבור של הזאבים (ג'ו ג'ונסטון עשה לו רימייק אשתקד בכיכובם של בניסיו דל טורו ואנתוני הופקינס), אך לא כזו המאיימת על מעמד הערפדים. אגב, בסרט זה, מופיעה אשת זאב, ושמה... בלה.
שחקן מייצג
אם היו בחירות לראשות איגוד הערפדים, סביר להניח כי בלה לוגוסי היה זוכה במירב הקולות. זה שהשחקן יליד הונגריה מת מאז 1956 לא רלוונטי. כאמור, ערפדים לא מתים. ובמקרה שלו, גם לא מתחלפים. דרקולה בגילומו הפך להיות סמל לאיך ערפד צריך להראות. אפילו רוברט פטינסון החתיך נענה לסטנדרטים הללו.
ואת מי תשלח להקת אנשי הזאב כדי להתמודד מול מוצצי הדם? פה התשובה פחות ברורה, אבל אנחנו היינו ממליצים על יו ג'קמן האוסטרלי שכבר הומר כאיש זאב ב"ואן הלסינג". חוץ מזה, למרות שאין מדובר באיש זאב קלאסי, וולברין מהאקס-מן הוא בוודאי פיתוח טכנולוגי של אחד כזה. עם פאות הלחיים, שיעור היתר, טופרי האדמנטיום והטסטוסטרון שמניע אותו מורים על זאביותו.
אז מי מנצח?
אז או.קיי. בקרב על לבה של בלה, אדוארד הערפד מנצח ובקלות, וג'ייקוב נשאר עם הזנב בין הרגליים. אבל "דמדומים" זה לא באמת סרט אימה, והמאבק הוא לא באמת עז כמו שיוצרי הסאגה רוצים שנאמין. בסרטים אחרים בהם יש מפגש אלים בין ערפדים לאנשי זאב, מאזן האימה שקול יותר.
ערפדים נגד זאבים - הקרב האולטימטי
הערמומיות של הערפדים לא תמיד גוברת על הכוחניות המתפרצת של הזאבים. ב"ואן הלסינג" למשל, הזאב מנצח. בסדרת "מלחמת האופל" הקרבות לא ממש מוכרעים. ב"זאב", ניקולסון אמנם לא מצליח לחסל את יריבו האופורטוניסט והטפילי (לא ממש ערפד, אבל ג'יימס ספיידר מגלם סוג של אדם מניפולטור - מוצץ דם), אולם מישל פייפר עושה את העבודה בשבילו. במקרה זה, הבחורה התייצבה לצד הזאבים. אוי ג'ייקוב, כמה שהיית רוצה שכך יקרה גם לך.
