נסתרות דרכי האל - דייטינג מאתגר במגזר הדתי

חצי שנה הוא רדף אחריי. מתקשר בכל ערב שבת, חצי שעה לפני הדלקת נרות, לומר שבת שלום. על הדרך הוא שואל 'איפה את בשבת?', ספק מתעניין בי, ספק משועמם ומחפש חברה.

עוד על יחסים במגזר הדתי:

דתייה: לא יודעת אם בעלי מאהב מעולה או לא  

רווקה דתייה: המבצר האחרון עומד להיפרץ

רק בחורה דתייה. זה מה שאתה צריך

אני רווקה דתייה. ישות שלא אמורה להתקיים

מה שצריך לקרות - יקרה

עברתי את המבחן הראשוני, ויצאנו לבליינד-דייט (מצידי, הוא עצמו כבר הספיק לראות את תמונתי באתר), ולעוד שני דייטים אחר כך. אבל אחרי שלוש פעמים הוא אמר שזה לא נראה לו מתאים. כדי לנחם אותי, הוא הוסיף: "אבל מה שצריך לקרות, יקרה", וניתק. סוג של אמירה, חשבתי לעצמי, שיש בה מן הרצון להשאיר אותי בהמתנה.

בשנים שחלפו התיידדנו מעט, היינו כמו סוג של מכרים-ידידים, ולו מן הסיבה הפשוטה שאנחנו גרים בשכנות, באזור מרחב הצייד של הרווקים הדתיים. ההתעניינות המחודשת שלו החלה, כך סיפר לי בדיעבד, לפני כחצי שנה לאחר שראה אותי במרכול השכונתי. "נראית זוהרת", סיפר לי בהתלהבות. "ידעתי שיצאת עם מישהו באותה תקופה אבל רציתי אותך לעצמי". דבריו הוכיחו את החוק הבלתי כתוב שתמיד כשאת תפוסה הם יעוטו עלייך כדבורים אל צוף.

תסמונת מועדון החברים הסגור

אם נודה על האמת, לא הייתי ממש נחמדה אליו בחודשים האחרונים. הטלפונים שלו לפני שבת העיקו עליי ולא הבנתי מה הוא רוצה. נדמה היה שככל שדחיתי אותו מעליי, וככל שהייתי פחות נחמדה כך הוא רצה יותר. ממש הדגים ת תסמונת הרצון להתקבל למועדון שלא רוצה לקבל אותנו.

באחת השיחות פשוט ביקשתי ממנו להפסיק להתקשר. יותר נכון סיננתי אותו וכתבתי זאת בהודעת סמס. אבל הוא המשיך לנדנד וביקש להיפגש ולדבר. אז נפגשנו. הוא התחנן בפניי שנצא שוב כי הוא "מרגיש שלא באמת ניסינו ולא באמת נתנו לזה צ'אנס", כלשונו. ואני, בגיל 30 המופלג, נעניתי להצעה כי כמו שאומרים אצלנו במגזר, לפני שמבקשים משהו מהקדוש ברוך הוא, "צריך לעשות השתדלות". כבר שנים שאני מבקשת חתן, אז לפחות ננסה.

יצאנו. עברנו ביחד את תקופת החגים. אם אפשר לקרוא לזה ביחד. לבקשתו נמנעתי מלהתקשר. הוא אמר שזה מוריד לו את החשק. אמר שלפחות בהתחלה הוא רוצה ליזום, לחזר, להרגיש באתגר. והוא באמת התקשר כמעט כל יום, אבל תמיד היה מאוד טכני וקצר רוח. למרבה הפלא, בפגישות עצמן היה נחמד רק שמידי פעם האווירה הועכרה בוויכוחים שהבהירו שהקשר הזה נדון לכישלון.

בכל פעם רציתי לחתוך ולצאת מזה אבל המתנתי לסיבה ראויה. לא רציתי להיות ה"רווקה הבררנית" שפוסלת על שטויות. ואולי גם חיכיתי שהוא יסיים את זה, כי כשהם פוסלים אותי זה הרבה יותר נח. ככה אני יכולה להגיד לריבון כל העולמים: "ידי נקיות. אני את שלי עשיתי, עכשיו תעשה אתה את שלך".

הרווק של בית הכנסת

לקח לי חודש וחצי להבין שהבחור לא באמת נמצא פה בשבילי. שהוא מנסה שוב איתי, כי חברים אמרו לו שזה מתאים, כי הוא כבר בן 35, ובעיקר כי נמאס לו להיות ה"רווק של בית הכנסת", היחיד שמתפלל בשבת בבוקר ללא טלית, בה זוכים להתעטף רק אלה שקידשו אישה, אלה שמצאו את זיווגם ההגון.

בשיחה שניהלנו הוא הודה שהוא לא באמת מעוניין. "אני מתחיל לפתח רגשות אבל אני עוצר את זה כי את לא הבחורה המתאימה", הוא אמר, ממש במילים האלה. ואני, לא היה לי הרבה מה להגיד. איך כתוב? "נסתרות דרכי האל"? נסתרות ותמוהות עוד יותר בעיני דרכיהן של רווקים דתיים שעדיין לא סגורים על עצמם, ועל מה שהם באמת מחפשים.

• הכותבת היא רווקה דתייה בת שלושים וקצת.