שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    משחק חדש לגמרי

    קבוצת שחקני אונליין הובילה לאחרונה לפריצת דרך בחקר האיידס, ומיד עוררה שאלות ומשאלות על שיתופי פעולה אפשריים בין מדענים לגיימרים. או במילים אחרות, בין גיקים בחלוקים לבנים לגיקים בברמודות

    בחודש שעבר צצה בחדשות ידיעה מפתיעה: גיימרים שהשתתפו במשחק רשת הצליחו לגלות מבנה של אנזים מסוים בנגיף האיידס, שמדענים ניסו לפענח ללא הצלחה יותר מעשור. כן רבותי, מה שאתם קוראים.

     

    הכל התחיל כשקבוצת חוקרי איידס מאוניברסיטת וושינגטון נתקלו בבעיה: הם ניסו להפוך מבנה דו־ממדי של חלבון למודל תלת־ממדי, עניין מסובך מאוד גם למי שמבין בו. אחרי אלפי שעות ניסוי וטעייה שלא הובילו לפריצת דרך החליטו החוקרים לפנות אל ציבור הגיימרים ולהיעזר ביכולותיהם. לשם כך הם פיתחו את Foldit, משחק אונליין רב־משתתפים שמשתמש באופן ידידותי אך מתוחכם בשחקני האינטרנט כדי לחשוף מבנה של אנזימים - במקרה הזה מבנה ספציפי שמשתתף בתהליך ההתרבות של וירוס האיידס.

     

    אז מה, הנובל של סופר־מריו בדרך? עוד לא, אבל שיתוף הפעולה הזה בהחלט נראה מבטיח. כלומר, ברור שזה טוב לידע האנושי, וזה אפילו עוד יותר טוב לתדמית הגיימרית.

     

     

    הישארו שובבים, הישארו רעבים. ייאמר מיד: אין ערעור על החשיבות הגדולה של הגילוי המדעי המדובר, ובוודאי שלא על הדרך המקורית שבה הושג. אבל

    מעניין לבחון את אופן הצגת הסיפור בכלי התקשורת. משחקי וידאו והאנשים שמשתמשים בהם נתפסים תמיד כפלח אוכלוסייה נפרד עם אפיונים מיוחדים; מי שמוגדרים כ"גיימרים", כלומר הצרכנים היותר כבדים של כותרים ושעות מסך, מוצגים כמי שניחנו בכישורים שאפשר לכנות בעיקר מוזרים. שלא במפתיע, גם יוצרי Foldit כיוונו לתדמית הזאת ונהגו לפי ההנחות המקופלות בה: אחד החוקרים, בחור בשם פיראס כתיב, מסר בהודעה לעיתונות כי "תחכומם של הגיימרים הוא כוח עצום, שאם מנתבים אותו כהלכה יכול לשמש לפיתרון מגוון רחב של בעיות מדעיות".

     

    לדעתי הצנועה, התפיסה הזאת לוקה במספר בעיות מתודולוגיות. הראשונה: כיצד מבודדים את אותו "גיימר", כדי לכלול אותו בקבוצת בעלי היכולות המיוחדות? הצורך בזיהוי עלול להיות בעייתי לנוכח מחקרים עדכניים שהעלו כי 72 אחוזים מהאמריקאים משחקים במשחקי וידאו - בין אם במחשב, בקונסולות או בטלפון הסלולרי. מהצד השני של הבעיה הזאת, אין דרך להצביע במדויק על האינדיבידואלים שסייעו בפיתרון של Foldit; מי יודע אם מדובר בגיימרים קבועים, באנשים שקשורים בדרך מסוימת לפרויקט המדעי עצמו, או בסתם ילדים משועממים עם סמארטפונים? על זה עוד יצטרכו להינתן כמה תשובות.

     

    עוד ראוי להישאל סביב העניין הזה הוא מה ערכו של משחק, ולכך יש גישות שונות. סטריאוטיפ ותיק ומשומש גורס כי משחקים אינם אלא ביטול זמן, כפי שהגדיר אותם הסוציולוג הצרפתי רוז'ה קאליווה בספרו "גברים, משחק ומשחקים" משנת 1958. קאליווה אפיין מספר פרמטרים ברורים הנמצאים בכל סוגי המשחקים, בחן אותם ואת בני האדם שנהנים מהם, והגיע למסקנה אחת: "משחק הוא אירוע של בזבוז מוחלט: בזבוז זמן, אנרגיה, חדשנות, יכולת, ובמקרים רבים כסף".

     

     


     

    אם להיות כן ולהסתכן בלחטוף מטח עגבניות, כשאני מסתכל על משחקים כמו פוקר, שש־בש או פרו־אבולושן 2012, הצרפתי פוגע בול. אבל לא צריך להיות סוציולוג בשביל להבין שקשה ליישב את התפיסה של "משחקים הם בזבוז זמן" עם ההצלחה של המחקר המדעי ב־Foldit.

     

    האמת היא שמשחקים עם ערכים מוספים מסתובבים במרחב הווירטואלי כבר שנים. אחד כזה עוסק בחיזוי החיים העתידיים בעולם ללא נפט (נסו ותיהנו ב־worldwithoutoil.org), ויש גם משחקים שעניינם מחקרים גנטיים, ואחרים שיכולים לסייע בשיפור הזיכרון והבריאות של הגיימרים עצמם או לתרום לעתיד אנושי טוב יותר. אחת מהחוקרות שמקדמות את ז'אנר המשחקים הזה היא ג'יין מגוניגל, שפירסמה ב־2010 את הספר "המציאות שבורה: איך משחקים הופכים אותנו לטובים יותר ואיך הם יכולים לשנות את העולם", ובהמשך הופיעה בהרצאה מרתקת באירוע TED 2010. בספרה טוענת מגוניגל כי עד שנת 2023 יפותח משחק מהסוג של Foldit שידע להשתמש בכוח העיבוד האמיתי של גיימרים. היא צופה לו מועמדות לפרס נובל, לא פחות.

     

    עכשיו, אם מציבים זו מול זו את העמדה הפרו־גיימרית ואת טענתם של קאליווה והאמהות בכל העולם, מגלים שלא מדובר בדעות מנוגדות לחלוטין. מגוניגל פשוט מעבירה את האחריות למפתחי המשחקים, וטוענת שהם צריכים ליצור את המשחק שיגרום לשחקנים להפעיל את המוח. גם היא מבינה שמעשר שעות של Call Of Duty ברשת לא תצא שום בשורה לאנושות.

     

    אבל בואו נחכה רגע עם האופטימיות. גם אם נמצא קשר מובהק בין גילוי מדעי למשחק וידאו, ראוי להימנע מהצהרות מרחיקות לכת. הרי אפשר לטעון למשל ש־Foldit לא הצליח הודות לעיצוב הגאוני שלו, אלא בגלל שהפיכת תמונה דו־ממדית למודל תלת־ממדי היא אתגר מגניב בפני עצמו: אין צורך בידע מדעי מוקדם, ובסך הכל מדובר במשהו שמזכיר את הפאזלים שאנשים מן היישוב מרכיבים לשווא כבר מאות שנים. צריך גם לקחת בחשבון שלא כל פרויקט מחקר יכול להפוך במטה קסם למשחק מרתק שידבר לגיימרים, ולא להגזים עם התכנונים לעתיד שבו יתבסס המדע על הציבור המשתעשע במשחקי פייסבוק.

     

    לאן באמת ימשיך שיתוף הפעולה הזה? כרגע אף אחד לא יודע. בינתיים אפשר להציע אתגר שבטח לא יקבל פרס בשום מקום, אבל אולי כדאי להתעקש עליו: לשנות קצת את התדמית השלילית של השחקנים. גם אם תגיע אחרית הימים שבה המדע עם המשחק ירבץ, התקשורת צריכה להפנים שהגיימרים הם לא איזו קבוצה מסתורית של בעלי כישורים אנליטיים נטולי יכולת חברתית. הם פשוט אנחנו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים