אבק של כוכבים

 על מה בדיוק חושב תייר שרואה מישהו מחופש למייקל ג'קסון ורץ להצטלם איתו. האם הוא באמת מרגיש שהוא מצטלם עם מייקל ג'קסון האמיתי? זה שכבר לא בחיים?

תרשו לי להיות כנה איתכם: חייו של עיתונאי – בוודאי עיתונאי שמתעסק בעניינים שבאמת אינם ברומו של עולם – לא רעים בכלל, ויכולים לפעמים להיות אפילו די משחיתים. בחודשיים הראשונים שלי בלוס אנג'לס יצא לי לראות כמה וכמה (וכמה) סרטים בחינם, לאכול צהריים במלונות שבכל סיטואציה אחרת אפילו לא היו נותנים לי לעמוד במגרש החניה שלהם, ולהציץ לג'וני דפ ורוברט פטינסון בלבן של העיניים.

זה לא בא בלי מחיר, כמובן, זו עבודה לא קלה והיא כוללת שעות ארוכות מאוד של התייסרות כתיבה, אבל כשהשעה היא לא 2 בלילה ואני לא יושבת מול המחשב ומקללת את הרגע בו החלטתי לקום מהחיים הנוחים במערכת בתל אביב – אני מצליחה להבין שיש לא מעט אנשים שהיו מתחלפים איתי. או כמו שאמר לי עיתונאי קנדי במהלך יום ראיונות שנערך בבברלי הילטון לקראת הסרט החדש של 'החבובות': "את יושבת בבברלי הילטון, אוכלת ארוחת צהריים מפוארת ותיכף הולכת לראיין את קרמיט, באמת חיים נוראיים".

סגרו את הוליווד בולווארד לכמה ימים בגלל סדרה של הקרנות בכורה בתיאטרון הסיני (צילום: ניר נתן)

הבעיה האמיתית של החיים האלה היא שהם, איך לומר, לא בדיוק החיים האמיתיים. את לא קמה בבוקר והולכת למשרד, את מבלה חלק ניכר משעותייך לבד מול המחשב, מנסה לא לנשנש חטיפים גרועים, את חייבת לייצר כל הזמן טקסטים בכמויות שיכולות להפוך את המוח לבצק – אבל הנזק העיקרי הוא ההתנתקות מחלק מהחוויות והריגושים שעוברים על אנשים אחרים, אנשים עם סדר יום וחיים קצת יותר נורמלי. למשל, להתרגש מלראות כוכב הוליוודי במציאות.

השבוע, למשל, סגרו את הוליווד בולווארד לכמה ימים בגלל סדרה של הקרנות בכורה בתיאטרון הסיני. בכל פעם שעברתי שם עמדו מאחורי המחסומים אלפי אנשים וחיכו שעות כדי אולי לתפוס את קצה האוזן של מט דיימון. התגובה הראשונית שלי הייתה זלזול מוחלט. האנשים האלה השתגעו. מה כל כך מעניין בלראות את השחקנים האלה לחצי דקה ממרחק של קילומטר. אבל התגובה המשנית שלי הייתה בעיקר כעס גדול על עצמי. כמה מהר שכחת את הימים בהם, כתיירת, עשית בדיוק אותו דבר. איך עמדת בקור של ניו יורק יותר משעתיים רק כדי לראות את ג'רי סיינפלד למשך 8 שניות. אז לזכר אותם ימים נשארתי שם קצת עם כל האלפים הנרגשים והעברתי את עצמי שיעור בצניעות, אבל כשראיתי ילדות צורחות למראה רובין וויליאמס בן ה-60, החלטתי שהאירוע נהיה קצת יותר מדי קריפי עבורי והלכתי.

במרחק לא גדול שם – כלומר מרחק גדול בכל קנה מידה עירוני נורמלי, אבל אנחנו הרי מדברים על לוס אנג'לס – ראיתי תור ארוך אחר. הפעם זה נראה כמו הורים וילדים שמחכים בכניסה לבניין בשדרות סאנסט. מיד ביצעתי תחקיר עיתונאי מעמיק שנראה בערך כך – אני: "למה כולם מחכים?". אישה בתור: "יש כאן אודישנים לילדים". נלהבת מהסקופ התחלתי להסתובב בין משהו כמו 200 איש שעמדו שם, מנסה להבין על מה בדיוק חושבים הורים שלוקחים ילד בן 8 לאודישן לסרט.

ילדים שחקנים הם כמובן חלק בלתי נפרד מהוליווד. בסופו של דבר, חצי מהאנשים שגרים בלוס אנג'לס מנסים להפוך לכוכבי קולנוע והחצי השני לא מנסה רק כי הוא יודע שאין לו סיכוי. אבל הורים שדוחפים את ילדיהם לתוך המכונה האכזרית הזו כבר בגיל כל כך צעיר, תמיד עוררו בי טינה. זה נראה כאילו הם מנסים להגשים את החלום שלהם להפוך לשחקנים – חלום שכמובן מעולם לא היה אפילו קרוב להפוך למציאות – דרך הילדים שלהם. זה לא שונה מאבות שהיו כדורגלנים ומכריחים את הבנים שלהם לשחק כדורגל גם אם הילד ממש ממש אוהב לנגן על פסנתר, אבל ההיסטוריה מוכיחה שילדים הוליוודיים מועדים לבגרות מתוסבכת ולפעמים אפילו טראגית, יותר מילדים-של-אחרים.

אישה נחמדה אחת שעמדה בתור דווקא שמחה להיכנס לדיון בנושא, בזמן שהבן שלה מסדר שוב את הפורטפוליו שלו – תתפלאו איזה תיק תמונות ואיזה רזומה מחזיקים היום ילדים בני 10 – והתשובה שלה, שאי אפשר לבטל אותה, היתה: "אבל מה עם מקרים בהם הילד מגלה כישורים ונטייה מגיל מאוד צעיר והוא זה שרוצה ללכת לאודישנים ולהפוך לשחקן?"

שאלה טובה ולגיטימית. אבל האם זה לא תפקידו של הורה להחליט מה טוב לילד בגיל כזה?

אישה נחמדה אחת: "ואולי תפקידו של הורה זה לא לחסום את הילד אם הוא מראה נטייה וכישרון למשחק"?

זה בוודאי אחד מתפקידיו, אבל שתינו יודעות שב-95 אחוז המקרים, הילד לא הופך לכוכב ואפילו לא לשחקן שפשוט עובד ומתפרנס מהתעשייה.

אישה עדיין נחמדה אבל עכשיו קצת עצבנית: "הילד שלי יהיה כוכב".

אולי הוא באמת יהיה, אבל, וסליחה מראש על מה שיישמע מאוד ציני – הסיכוי שלו לקבל כוכב במדרכה בהוליווד בולווארד קטן בהרבה מהסיכוי שלו להיות כוכב בקריירה של כפיל בהוליווד בולווארד. כולכם מכירים את מרילין מונרו וסופרמן ואיירון מן וקפטן ג'ק ספארו שמסתובבים שם ועושים פרנסה מלהצטלם עם תיירים. יותר מכולם אני אוהבת את ההוא שמתחפש לספיידרמן, הוא אפילו לא צריך להיות דומה למקור, הוא פשוט שם עליו מסיכה ואנשים רצים להצטלם איתו. גאון. כל עבודה מכבדת את בעליה, בטח במצב הכלכלי של היום, אבל תהרגו אותי אם אי פעם אבין על מה בדיוק חושב תייר שרואה מישהו מחופש למייקל ג'קסון ורץ להצטלם איתו. האם הוא באמת מרגיש שהוא מצטלם עם מייקל ג'קסון האמיתי? זה שכבר לא בחיים?

ושוב, זה לא שלא עשיתי את הדברים האלה בעצמי. לפני שעליתי על מטוס לכאן, רוקנתי את הארונות בבית בחולון ובין היתר מצאתי מאות תמונות – אני לא מגזימה – שלי ושל קרובים יחד עם דמויות ממוזיאון מאדאם טוסו. הנה אני עם פול מקרתני, הנה אני עם מדונה, הנה אני עם רונלד רייגן, אלוהים ישמור, ואופס, הנה אני עם מייקל ג'קסון. גם העובדה שבימים ההם ג'קסון עוד היה בחיים לא משנה את המציאות: הצטלמתי עם בובת שעווה בדמותו של סלבריטאי וגם שמרתי את התמונות הרבה שנים. זה נראה לי עכשיו כה מגוחך, שפשוט זרקתי את כל ערימת התמונות הזו לפח, אבל ברגעים בהם אני עומדת בצד במדרכה כזו או אחרת בלוס אנג'לס ורואה כל מיני ביטויים של ניסיונות לגעת בתהילה – אני מכריחה את עצמי לזכור שאני לא באמת שונה מהם, אני כנראה רק קצת יותר צינית.