ככה זה עם חתולות רחוב
ונוס וסרינה וויליאמס חצו את גיל 30, ובדרך עשו מיליוני דולרים ועשרות תארים. מה הן עדיין מחפשות שם כשכבר אין להן מה להוכיח, וגם הבריאות זה לא מה שהיה? במילה אחת - מילה שצריך להיוולד בסלאמס כדי להבין אותה באמת - התשובה היא ריספקט
סרינה וויליאמס לא נהגה במחצית השנייה של שנת 2010. טוב, היא בקושי הלכה: שני ניתוחים מסובכים בכף הרגל הותירו אותה לא רק עשרה שבועות בגבס, אלא גם צמודה לקתטר שזכה לשם "גרובר". היא היתה תקועה בבית המפואר שלה בבל אייר - מרחק גלקטי מהסלאמס הקשים שגדלה בהם - בכתה בלי הפסקה, אימללה את החברות והמשפחה והעבירה את הזמן בשיפור כישורי הקריוקי שלה. הספציאליטה: שירי סלין דיון. כן, סרינה וויליאמס היתה מאוד מדוכאת.
אחרי שנעמדה על הרגליים, מתישהו בסביבות פברואר 2011, החליטה סרינה לעשות מה שכל אדם שרק החלים מפציעה קשה היה עושה, והלכה למסיבה אצל אלטון ג'ון. למחרת, במהלך אימון כושר רגיל, סיפרה למאמן שלה שהיא מתקשה לנשום. היא חשבה שזה פשוט כי היא לא בכושר - בערב גם חיכתה מסיבת האוסקר הגדולה של "וניטי פייר", ומי האידיוט שיחמיץ את זה - אבל המאמן המודאג הכריח אותה ללכת לבית חולים. בימים הבאים התברר שאולי בכך הציל את חייה: קריש דם שהצטבר בכף הרגל המנותחת טייל עד לריאות של וויליאמס, ואם לא היתה מגיעה לבית חולים וממשיכה לחשוב שקשה לה לנשום רק כי היא צריכה להרים יותר משקולות, בתוך יומיים היתה מגיעה לסכנת חיים של ממש.
לעומת סרינה, ונוס וויליאמס היתה מותשת כמעט בכל שנת 2011. למרות שלא שיחקה הרבה, היא בקושי הצליחה להוציא את עצמה מהמיטה. רק בקיץ התברר שהיא סובלת מתסמונת סיוגרן, או בעברית פשוטה, שהיא עייפה. מאוד. ארבעה מיליון אמריקאים חיים עם התסמונת הזאת, מין מחלת יאפים, ו־90 אחוז מהם נשים. זאת מחלה שאי אפשר להירפא ממנה אבל אפשר לחיות איתה, רק לא בטוח שאפשר לשחק איתה טניס. בטח לא ברמות הגבוהות ביותר.
כשהאם אורסין וויליאמס נשאלה עד כמה היא מודאגת ממצבה הבריאותי של בתה, היא ענתה: "אני מודאגת כבר הרבה זמן. משתיהן".
ואולי יש לה סיבה טובה לדאוג.
אני נגד הגרמני
ונוס וסרינה וויליאמס כבר בנות 31 ו־30. איקונות בקנה מידה היסטורי, נשים גאות, חסרות פחד או גבולות, האתלטיות הגדולות ביותר שראה הטניס. אי אפשר לומר שהן גם השחקניות הטובות בהיסטוריה, אבל רק מפני שהתואר הספציפי הזה לא היה מספיק חשוב עבורן: כל משחק שהשתתפו בו בעשור האחרון היה תלוי רק בהן, אי אפשר לנצח אותן כשהן בריאות ומפוקסות - רק שהרבה פעמים הן לא היו לגמרי בריאות, ועוד יותר פעמים בכלל לא מפוקסות. עכשיו שתיהן לא במיטבן, ובכלל נדיר לראות טניסאיות צמרת בגילן, ונדמה שהן לא מפסיקות לשחק רק בגלל הגאווה העצומה שלהן. וגם כי באמת לא קל לפרוש.
השתיים האלה, שחילקו ביניהן את רוב השלל הגדול של טניס הנשים בעשור החולף, הן סיפור סינדרלות מהגדולים שידע הספורט העולמי. הוא מתחיל ביוני 1978, כשהיזם ריצ׳ארד וויליאמס ישב בביתו שבלוס אנג׳לס וראה בטלוויזיה את גמר הרולאן גארוס. היו לו אז שלוש בנות - יטונדה, איישה ולינדריאה - ואחרי ששמע כי הזוכה בטורניר תקבל 22 אלף דולרים שלמים, וויליאמס החליט שכל ילד עתידי שייוולד לו ולאשתו יהיה טניסאי. כעבור שנתיים נולדה ונוס. אחרי קצת יותר משנה הגיעה גם סרינה. ריצ'ארד ניגש מיד למלאכת הפיכת הילדות שלו למיליונריות והוצאת המשפחה שלו מהגטו.
כשוונוס היתה בת ארבע העמיס אותה אבא על הוואן שלו, עם שישה מחבטים ושבעה קרטוני חלב מלאים בכדורי טניס. כל אלה נסעו לפארק בקמפטון, אחד האזורים העניים ביותר באמריקה. היו שם שני מגרשי טניס שאף אחד לא ניקה כבר שנים, ורוב האנשים מסביב היו ג'אנקיז ודילרים. בתוך כל הזוהמה הזאת לימד וויליאמס את הפעוטה שלו לשחק טניס.
כשהילדות היו בנות 10 ו־11 ארז האב את המשפחה ועבר לפלורידה, ובגיל 14 הורשתה ונוס להתחיל להשתתף בטורנירים מקצועניים. הימים ימי ההתפעמות ממרטינה הינגיס בת ה־15, אבל אמריקה לא ממש התעניינה בגבינות רכות משווייץ; היא היתה מרותקת לילדה השחורה עם הרגליים הבלתי נגמרות, שלקח לה עשר שעות לשזור 1,800 פנינים בשיער. אחרי טורניר אחד בלבד החתימה "ריבוק" את ונוס על חוזה לחמש שנים תמורת 12 מיליון דולר. אף אחד לא ידע אז שהאחות הטובה מבין השתיים אפילו לא הגיעה לגיל שמותר.
ב־97', בטורניר המקצועני השני שלה, סרינה ניצחה את מוניקה סלש ומארי פירס. קצת אחרי כן היא הבריזה מבית ספר כדי ללכת לגלוש על הסקייטבורד, נמרחה על המדרכה ודפקה לעצמה את שורש כף היד. הפציעה הזאת שינתה לחלוטין את צורת האחיזה שלה במחבט והכריחה אותה לייצר פורהנד קטלני במיוחד, שיחפה על החולשה היחסית בבקהנד. שנה לאחר מכן הזמינה סרינה את הגרמני קרסטן בראש, 226 בעולם, למשחק שנועד להוכיח שהיא יכולה לנצח גבר. היא הפסידה 6:1. זה לא גרם לה לשנות את דעתה. אחר כך היא חתמה על חוזה עם "פומה" לחמש שנים, שהיה אמור להגיע ל־12 מיליון דולר אם היא תיכנס לטופ 10. היא עשתה את זה בתוך 15 חודשים.
מכאן מתחיל עשור של דומיננטיות כמעט מוחלטת של האחיות. הן הופכות לאטרקציה שאין לה ממדים דומים מוכרים: שתי ילדות שהאבא הבלתי שביר שלהן כיוון אותן מלידה להיות מספר 1 ו־2 בעולם. אתלטיות כל כך גדולות, שהמורה להתעמלות של ונוס בבית ספר יסודי בטוח עד היום שהיא היתה יכולה להיות אצנית אולימפית. וגם, מעל הכל, דמויות שהטניס לא ראה. שחקניות שחורות במשחק מאוד לבן.
היו טניסאים שחורים גם לפניהן. לא הרבה, אבל היו. ההבדל הוא שכולם התאימו לתבנית היחידה שעולם כל כך לבן היה מוכן אז לקבל: שקטים, מאופקים, אלגנטיים, בוגרי מכללות טובות, אתלטים לא רעים אבל לא מדהימים באופן מאיים. ארתור אש היה מושלם מהבחינה הזאת. ההבדל בינו לבין האחיות וויליאמס לא יכול להיות יותר גדול. אם אש היה סטפן אדברג, הוויליאמסיות היו ג'ון מקנרו או ג'ימי קונורס או בוריס בקר, רק בצבע אחר לגמרי. וגם אחרי עשר שנים, גם כשסרינה וויליאמס מוכרת בדיוק כמו אופרה ווינפרי - ההבדל הזה עדיין נמצא שם, מרחף מעל כל סיטואציה שהאחיות נמצאות בה.
אני נגד אחותי
בתחילת דרכן היו המשחקים בין הוויליאמסיות עצמן מאוד מאכזבים, ולא דמו בכלום לאש שאחזה בכל אחת מהן כשלא שיחקו זו נגד זו. ועם כל משחק כזה גברה התחושה שמשהו כאן מסריח, שריצ'ארד פשוט מחלק את התארים בין הילדות.
ב־2001 פרשה ונוס ממשחק חצי הגמר נגד סרינה באינדיאן וולס ארבע דקות לפני שהתחיל. הקהל באיצטדיון לא האמין שהיא באמת פצועה, והיה בטוח שהאבא החליט כי הפעם זה התור של סרינה. היציעים כמעט עלו באש מכעס. כשוונוס וריצ'ארד נכנסו למחרת לאיצטדיון כדי לראות את הגמר בין סרינה לקים קלייסטרס, הם התקבלו בבוז מעורר מתים. סרינה זכתה לאותו טיפול על המגרש עצמו. תיאוריית הקונספירציה על חלוקת התארים היתה כמובן קשקוש חסר ביסוס או הוכחה, ואחרי החוויה באינדיאן וולס - שבני משפחת וויליאמס ייחסו אותה לגזענות - האחיות נשבעו שלא לחזור לשחק שם לעולם. הן עומדות בנדר כבר עשר שנים.
והיו גם היחסים הקפואים עם מרטינה הינגיס, שתמיד ריחף מעליהם מתח בין־גזעי, או התקרית בחצי גמר אליפות ארצות הברית 1997, אז התנגשה אירנה ספירלאה בוונוס בכוונה בדרך למנוחה בין המשחקונים. אחרי המשחק טען ריצ׳ארד כי ספירלאה השתמשה בקללות גזעניות, וכדי להראות שגם הוא יודע, קרא לה "תרנגול לבן גדול ומכוער".
רק כדי להוכיח שלא הרבה השתנה בא גמר אליפות ארצות הברית בספטמבר האחרון, שבמהלכו ישבה סרינה על הכיסא בהפסקה בין משחקונים, ושפכה על השופטת מבול ורבלי של בוץ. בין היתר היא אמרה לה שהיא "מלאה בשנאה ומכוערת מבפנים". עכשיו, טניס הוא משחק שבו השופטים נותנים לשחקנים קצת יותר מרחב התפרעות. שופט בייסבול יכול להרחיק שחקן והמשחק יימשך, אבל בטניס צריך שחקן לעבור לא מעט גבולות לפני שיוחלט שמספיק זה מספיק. סרינה ידעה את זה. היא ידעה שהשופטת איווה אזדרקי לא תעז לפוצץ את גמר אליפות ארצות הברית. אז היא פשוט ישבה שם וקיללה אותה בשידור חי לעולם כולו. לא ידעתי שכולם שומעים, אמרה אחר כך.
לא ברור מה יותר מרתיח - ההתנהגות על המגרש או השקר לגביה - אבל המאניה־דפרסיה הזאת מלווה את סרינה לכל אורך הקריירה. יש רגעים שבהם היא האדם המקסים ביותר בעולם, ואחרי שנייה היא הופכת לנערת פוסטר של סטיגמת האישה השחורה הכועסת. התגובה של פוקס ניוז למחרת בבוקר יכולה לספק חלק מההסבר. שם, כמובן, זינקו על האפשרות להכניס את התקרית הזאת לסיר מבעבע, ושאלו בלי בושה האם ההתנהגות של סרינה נבעה מגזענות. שטפי גראף, אדם קצת יותר רציני, סתם הביעה אכזבה מ"עוד דרמה אמוציונלית" של סרינה. אבל מבחינת משפחת וויליאמס, הבנות יוצאות יום־יום למלחמה על החיים שלהן. כל ניסיון של מי שלא גדל בקמפטון להבין את זה הוא בזבוז זמן מתיימר. זה לא אומר שלא נוצרת תחושה שהן מנצלות את הסיטואציה, וקו התפר הרגיש הזה מלווה את הקריירה שלהן מההתחלה וכנראה לתמיד.
כלומר, עד שהן יגידו סטופ. ופה צריך לחזור לשאלה האם הגיע זמנן של האחיות לפרוש, ואת התשובה צריך להפריד לשניים. ונוס: בוודאי שכן. סרינה: פחות, אבל כואב. ונוס היא אולי השחקנית הגדולה בהיסטוריה של ווימבלדון, ושייכת לרשימה המורחבת של השחקניות הטובות בהיסטוריה. יש לה שבעה תוארי גראנד סלאם,
אבל במבט לאחור וביחס לפוטנציאל שלה, זה מספר קצת מאכזב. היא מעולם לא זכתה באליפות צרפת, ובאופן מדהים למדי, כשחושבים על המשטח הכל כך מתאים לה, גם לא באליפות אוסטרליה. היא לא זכתה בגראנד סלאם מ־2008 או בסלאם מחוץ לווימבלדון מאז אליפות ארצות הברית 2001, פרשה בסיבוב השלישי של אליפות אוסטרליה 2011, ישבה בחוץ חצי שנה בגלל פציעה בברך, הפסידה בסיבוב הרביעי בווימבלדון ונעלמה שוב, עד שהתגלתה המחלה שלה. היא מסתובבת היום באזורי הדירוג בן שלוש הספרות, לצד פיגורות בסדר הגודל של אלה קודריווצבה ומיסקאי דוי. אתם לא מכירים אותן, וסביר להניח שגם ונוס לא. בשלב הזה באמת שחבל על הבריאות.
לסרינה מצידה יש 13 תוארי גראנד סלאם, כולל אפילו אחד ברולאן גארוס המקולל. אבל רק שלושה מהתארים הגיעו בבית, בפלשינג מדו בניו יורק, שם אף פעם לא היה לה קל. הפעם האחרונה שניצחה בפלשינג היתה ב־2002, ולמרות זאת - וגם זאת שלא שיחקה כמעט כל השנה - לפני האליפות האחרונה לא יכולת למצוא סוכן הימורים אחד שייתן לך אודס סבירים על כך שסרינה תזכה בתואר. היה לך יותר סיכוי לעשות כסף בהימור על נובאק דג'וקוביץ' מאשר על סרינה וויליאמס. ג'ים קורייר, קפטן נבחרת הדייויס האמריקאית, אמר בפירוש שאף אחת לא יכולה לנצח אותה. אפשר להבין למה: לכל אורך הקריירה שלה, כשסרינה הגיעה לטורניר ממוקדת ובריאה (יחסית), דברים היו תלויים רק בה. לא היתה שחקנית דומיננטית כמוה בהיסטוריה של הטניס. מוניקה סלש אולי היתה הופכת לכזאת, אבל הקריירה שלה נגמרה מתחת לסכין.
ובכל זאת, למרות שהגיעה לגמר בקלילות, סרינה הפסידה — וגם עשתה את זה באופן מאוד לא מכובד. ואמריקה לא אוהבת שהספורטאים שלה מתנהגים בצורה לא ספורטיבית.
אני נגד כולם
כשסרינה חגגה בספטמבר את יום הולדתה ה־30, המגזין "ספורטס אילוסטרייטד" הושיב כמה פרשני טניס לשולחן עגול שדן בשאלה אם סרינה וויליאמס היא הטניסאית הגדולה בכל הזמנים. אף אחד מהם לא היה מוכן לומר "כן" חד־משמעי, אבל כולם הסכימו שבטורניר דמיוני, בהשתתפות כל השחקניות הטובות בהיסטוריה, כשכולן בשיא הכושר — אף אחת לא היתה יכולה לנצח אותה. בעולם המציאותי,
טענו, סרינה שלטה בטניס הנשים בתקופה חלשה, נעדרה מהרבה יותר מדי טורנירים, והשיגה שישה מ־13 תוארי הגראנד סלאם שלה בניצחונות על אחותה.
השאלה היא לא אם סרינה יכולה לזכות בעוד תארים גדולים; ודאי שהיא יכולה. היא רק צריכה להיות בריאה, כי היריבות שלה חלשות יותר מתמיד. השאלה היא אם סרינה וויליאמס - איקונה עם קו לבוש משלה, מי שלא התביישה אף פעם להצטלם כמעט בעירום או להתלבש כמו לחתונה מלכותית, סלבריטאית הוליוודית בלילה ופעילת ארגוני צדקה ביום, אישה חזקה וחכמה - צריכה להמשיך לרדוף אחרי תוארי טניס. לכסף היא לא זקוקה (היא ואחותה ממוקמות בשני המקומות הראשונים בטבלת המרוויחות מטניס בכל הזמנים), וכמו שהיא עצמה שאלה באליפות ארצות הברית: "איפה בדיוק אני אשים עוד גביע?". באמת קשה לראות למה שתמשיך. או, אם חוזרים לתשובה המשותפת לשאלה, למה שוונוס והיא ימשיכו.
הסיבה היחידה היא המנוע ההוא שבער בריצ'ארד וויליאמס כשראה את אותו גמר רולאן גארוס לפני 33 שנה: רעב. רעב להכרה, רעב ליחס שווה, רעב לריספקט. בגיל חמש כבר היתה ונוס וויליאמס חלק מקבוצת טניס מאורגנת. ריצ'ארד החליט שההורים של הילדים האחרים מטורפים מדי, וניסה לשכנע אותה לפרוש. היא לא היתה מוכנה לשמוע. כעבור חודשים אחדים זכתה לכמה דקות של חבטות עם ג׳ון מקנרו. כשאביה אמר לה שמקנרו נתן לה לנצח, היא התחילה לבכות ואמרה לו שהוא משקר ושהיא ניצחה כי היא יותר טובה. גם היום אין שום דרך לשכנע אותה אחרת. לא אותה, ולא את אחותה.
לפנייה לכתב/ת 
