שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    היצירה של סהר עזימי: מטלטלת ומטרידה

    נגיף ה-HIV שהתגלה בגופו של הרקדן והכוריאוגרף סהר עזימי הוביל ליצירה משותפת עם אמנית הוידאו והמיצב, תמר ארדה. התוצאה: קריאה להתעוררות וחשיפה אמיצה של פחדים ובדידות

    איש שכוב על רצפה לבנה מול קיר לבן בתוך מלבן אור. אישה לבושה לבן מכוונת אליו פנס. הוא נע באיטיות ובקושי. לאט הוא מתגלגל על צדו, מקופל ומתאמץ עד שיגיע לפוזיציה הרצויה. הוא יושב, הוא עומד. פורש ידיים לצדדים ובסיבוב אינסופי, כמו מחשבה שסובבת על צירה, סגורה בתוך מרחב, הוא נע בחושך. מאחוריו, על הקירות הלבנים, מוקרנים קווי מתאר אדריכליים של חפצים ביתיים כולם צבועים לבן: אמבט, אסלת שירותים, ארונית.

     

    היצירה "Cell In a Human Scale". מטלטלת ולא מרפה (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
    היצירה "Cell In a Human Scale". מטלטלת ולא מרפה(צילום: גדי דגון)

     

    בתחילה זהו רק צלו של האיש, שמכתים את הקיר בשחור. אחריו, כמו בתיאטרון צלליות סיני, משתלטים בזה אחר זה על הקיר הלבן דמויות גזרי נייר שחורים של ינשוף, שרשרת ילדים מחוברי ידיים ומפלצת חד ראשית. השחור מאיים למחוק את מה שהיה ומה שעכשיו. גם הסאונד המתחזק בקרשנדו עצבני, יוצר איום המתפרץ במלוא עצמתו.

     

    חולשה ועוצמה הם שני אלמנטים מהותיים בתוך העבודה הרב תחומית, "Cell In a Human Scale", שיצרו במשותף הרקדן והכוריאוגרף, סהר עזימי ואמנית הוידאו והמיצב, תמרה ארדה. החיבור המרשים שנוצר בין שני היוצרים הללו, כל אחד מהם בולט בתחומו, יצר מרחב חדש לביטוי עבורם.

     

    למרות שהוצגה במסגרת אירועי חשיפה בינלאומית בתחום המחול, קשה לנתח את העבודה הזו דרך פריזמת המחול בלבד שכן היא נעה לא פחות מכך בין גבולות האמנות הפלסטית, אמנות המיצג והעיצוב.

     

    לא לקהל עצל

    זו עבודה מטלטלת ומטרידה שלא מרפה מהמתבונן גם הרבה אחרי שעזב את הסטודיו לא רק בשל העיסוק בנגיף ה-HIV ובהתמודדותם של האינדיבידואל (כאן הרקדן עצמו) והחברה עם הנגיף ועם מחלת האיידס, אלא בעיקר בשל הבדידות הסטרילית שהיא מיטיבה כל כך להאיר. זו עבודה שאינה מיועדת לקהל עצל. צמד היוצרים כמו דורש מהצופים באופן עקיף לקחת חלק פעיל ביצירה, להתעקש על קשב, לא לעצום את העיניים.

     

    סהר עזימי ותמר ארדה. לא לעצום עיניים   (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
    סהר עזימי ותמר ארדה. לא לעצום עיניים (צילום: גדי דגון)

     

    באופן פרדוקסלי לכאורה, גופו של עזימי עירום, למעט אבר המין שמוגן. גם כשהנגיף כבר הותיר את חותמו על הגוף, קשה שלא להתרשם מהשליטה בכל שריר, מהפוזיציות הבלתי אפשריות ולמרות כך המושלמות, שעזימי מאתגר את עצמו בהן. "Cell In A Human Scale" היא עבודה שאינה דומה לאף עבודה קודמת של עזימי, גם אם ניתן לזהות בה את סימני ההיכר הבלתי מחיקים שלו.

     

    היצר שכל כך מאפיין את עבודותיו עדיין נוכח, גם הרמיזות המיניות, אבל הפעם התנועה עצורה ומאופקת יותר. כמו שירים שנכתבים פנימה ובדרך פלא מצליחים לפצח איזה קוד רגשי, גם כאן, בעבודה שיוצאת מתוך שיח פנימי, מהדהד קול חזק וברור שקורא לצופה להצטרף למסע.

     

    נוכחותה של ארדה על הבמה לצדו של עזימי לעתים מרגישה תלושה ולא שייכת, אך עדיין יש בה מאלמנט הריכוך. בתוך בדידותו של הרקדן על הבמה, בדידותו של הנגיף בגוף, בדידותו של החולה בתוך החברה, ארדה היא היד שמלטפת, מרגיעה, הופכת את המחשבות לדימויים ומאפשרת התמודדות מושכלת: הגוף כנתח קצבים, בשר נע שניתן לחפור בו.

     

    המחלה כצבע צהוב שמתחבא מתחת לכל שאר המסכות. הלבן והשחור שהם אולי הואקום השקט שמושך כמו מגנט - והפחדים. כשארדה רוקעת ברגליה היא מקפיצה את הגוף השכוב, נטול כוחות ומרוקן, זולג שוב ושוב אל תוך שינה.

    יש במעשה הזה שחוזר על עצמו קריאה עיקשת להתעוררות ולפקיחת העיניים, שלאורך כל העבודה כמעט נותרות עצומות.

     

    ההולכים בחושך מחפשים מגע ואם יש מסר שמהדהד מהעבודה הזו בהיר וחזק, הוא קשור לחשיבות המגע האנושי בים הבדידות וגם לאופטימיות זהירה, התבוננות מחודשת בחיים כתלת ממדיים וצבעוניים, מה שמאפשר, אולי, להמשיך הלאה. 

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סהר עזימי ותמר ארדה. היד שמלטפת
    צילום: גדי דגון
    לאתר ההטבות
    מומלצים