גאווה ישראלית
הגאלה של קרן התרבות אמריקה-ישראל על במת לינקולן סנטר, מסייעת לתלמידי אמנות מצטיינים מכל רחבי הארץ
בערב שכולו יצירה ישראלית, אולם הג'אז בלינקולן סנטר התמלא בכשרונות צעירים העושים חיל באמריקה. על הבמה – נגנים, זמרים, ושחקנים. בלובי – אמנים ויזואליים. בין לבין – קהל המורכב מישראלים, יהודים אמריקאיים וגם גויים שמצאו עונג וחדווה בכשרונות הישראלים שלפניהם באירוע הגאלה של קרן התרבות אמריקה-ישראל.
יום ראשון אחר-הצהריים. אני בקומה הראשונה של מרכז טיים וורנר בכיכר קולומבוס, מחכה למעלית שתיקח אותי מעלה, אל הגאלה השנתית של קרן התרבות אמריקה-ישראל. כבר כאן הגאווה ממלאת אותי, תחושה שתחזור שוב ושוב במהלך המופע – לצד המעלית יש פוסטר עם תמונות האומנים, חלקם חבריי, חלקם בוגרי בית ספרי, ואני מחייכת לעצמי. מי היה מאמין שאראה פרצופים ישראלים, מוכרים, כובשים את אחת הבמות הנחשבות באמריקה.
קרן התרבות אמריקה-ישראל הינה קרן מצוינות היחידה מסוגה בישראל, המסייעת לתלמידי אמנות מצטיינים מכל רחבי הארץ בתחומי המוסיקה, המחול, האמנות החזותית, הקולנוע, התיאטרון והאדריכלות, לממש את כישרונותיהם וללמוד עם מיטב המורים ובמיטב המוסדות בארץ ובעולם. מאז היווסדה ב-1939, הקרן חילקה מידי שנה כ- 2 מליון דולר מכספי תרומות.
בשנת 1955 נוסד מפעל המלגות ע"ש שרת, שהינו ספינת הדגל של הקרן, ומטרתו לגלות ולטפח את יחידי הסגולה בתחומי המוסיקה, המחול, האמנות החזותית, הקולנוע, התיאטרון והאדריכלות. מפעל המלגות מעניק מלגות לימודים ליחידי הסגולה המצטיינים בתחומם, זאת באמצעות מערך בחינות מקצועי אשר על בוחניו נמנים מיטב האמנים והמורים בארץ ומחוצה לה - ברובם בוגרי הקרן.
בזכותם, האומנים שיופיעו על במת לינקולן סנטר (ועוד רבים כמותם שכובשים את הבמות בישראל, באמריקה ובכל רחבי העולם) יכלו לפתח את כשרונם ולפרוח לכדי רמת איכות בינלאומית. והגאלה הזו רק הוכיחה לי את שכבר ידעתי – ארצנו בורכה בכמות מרשימה למדי של אמנים מוכשרים בכל התחומים.
המערכה הראשונה של המופע הוקדשה למוזיקה הקלאסית. ביצירות שנעו ממנדלסון לבטהובן, מסולו פסנתר לסולו כינור, הצלילים מלאו את הבמה והדהדו באולם רחב הידיים, חודרים לכל סדק בקיר ולכל אוזן קשבת. חביב הקהל היה, ללא ספק, הפסנתרן אלון קריב בן השתיים-עשרה, שניגן אטיוד של שופן בוירטואוזיות מרשימה של דייקנות וקלילות.
אך הייתה זו המערכה השנייה של הערב שבאמת נגעה ללבי. על הבמה התמקמו עשרים ושניים נגנים, בראשם המנצח אורן אלדור, ישראלים כולם, ובעזרת חמישה זמרים ביצעו שיר אחר שיר מהקאנון הישראלי, שירים שהולכים יד ביד עם זכרונות מילדותי, עם הזכרונות הקולקטיביים של עם ישראל; משירים נושנים יותר המזכירים ימים עברו כמו "כלניות ו"היו לילות", דרך קלאסיקה מודרנית כ"יש מקום" מהמחזמר קזבלן, וכלה בשירים מודרניים דוגמת "שירים פשוטים" “ולקחת את ידי בידך”.
ישבתי שם, מזינה עיניי בכמות בלתי נתפסת של כישרון ישראלי. חשבתי לעצמי איפה היו הנגנים האלה לפני הקונצרט היום. אולי ברסיטל בגרמניה? אולי בתחרות בקייפ טאון? אולי הנעימו את זמנם של חברי הכנסת באירוע כזה או אחר? חברתי שירה, מוזיקאית מוכשרת בפני עצמה שבאה אתי לאירוע, לחשה באוזניי שיועד ניר, הצ'לן שמוביל את התזמורת ב"ירושלים של זהב", חזר זה עתה ממסע הופעות עם המוזיקאית הנועדת רג'ינה ספקטור. אני לא מתפלאה כלל – כל אחד ואחד מהאמנים על הבמה ראוי להצלחה בינלאומית, וכולם כאחד התקבצו כאן כדי להודות לקרן התרבות אמריקה-ישראל על תפקידה בחינוכם האומנותי, ועל כך שהיא נתנה להם את קרש הקפיצה להגיע לאן שהם היום.
הערב נחתם בשירת התקווה.
חמשת הזמרים מובילים את הקהל דרך המילים, והקהל חלקו שר (הישראלים), חלקו מקשיב (האמריקאיים).
גם אני עומדת ושרה את המילים המוכרות בסולם המינורי, מילים שליוו אותי מאז ילדותי, דרך טקסים בבית הספר ועד השנים שהעברתי בניו יורק, מחזירות אותי לבית כל פעם מחדש.
אני כמעט דומעת, רק כמעט, אבל במקום לדמוע אני מחייכת, מביטה באמנים על הבמה. כל אחד מהם יחודי, מנגן על כלי אחר, מתמקד בסגנון מוזיקה אחר, לכל אחד מסלול אחר בו הוא צועד. אבל כולנו ישראלים, כולנו מאוחדים בשירה הזו, כולנו שומעים אותה וחושבים על הבית, על אמא שמקבלת אותנו בזרועות פתוחות. היכן שלא נהיה בעולם, המחשבות על הבית תמיד אתנו. ואמן מצליח – בין אם הוא בישראל, באמריקה או במאדים – הוא גאוות בית אדירה.
אתר הבית של קרן התרבות אמריקה ישראל:
באנגלית – http://www.aicf.org
בעברית - http://www.aicf.co.il/
