לידיעת רוכבי האופניים בניו-יורק וממשלת ישראל בישראל

אני בהחלט מבין שהשילוב בין מושב האופניים והסקיני ג'ינס גורם ללחץ כפול באיזור החלציים. (צילום: ירון ברנר)

אוכלוסית רוכבי האופניים פיתחה לעצמה סוג של התנשאות בלתי נסבלת בשנים האחרונות ותאמינו שלא קל לי לכתוב את השורות האלו. אני עוד אחטוף בראש מאבא שלי, פאנאט אופניים מושבע. בכל זאת אני מרגיש שמכלי תחבורה נוח ותחביב של שעות הפנאי הפכו האופניים לעוד סמל סטאטוס או מועדון אכסקלוסיבי. מחנה האופניים מתחלק לשנים: הראשונים הם אלו שידם משגת והם משקיעים באופניים כאילו היו מכונית פאר. אלפי דולרים נשפכים רק בשביל שיהיה אפשר להשוויץ כמה קל לעלות במדרגות עם שילדת הפליטניון, שהוא חומר סודי של NASA אשר פותח בפרויקט לשיגור אחמדינג'אד לחלל. למחנה השני אין כסף ויש משקפי היפסטרים, זקן מדובלל ופרצוף של "אני יותר טוב ממך".

ובכל זאת, בואו ונבהיר רגע את ההבדל בין "דריסת רגל" ל"דריסת הולך רגל". בכיתם לבלומי שיתקין לכם מסלולי אופניים וקיבלתם מסלולי אופניים, אז למה לא לפדל כמו בני אדם? כהולך רגל, להסתכל שמאלה וימינה כשאני חוצה את הכביש הפך לשמאלה, ימינה וממש ימינה, כי למרות שיש לי ירוק, לרוכב האופניים יש מסלול ירוק ששייך לאבא שלו והוא יכול לעשות מה בראש שלו, ובדרך כלל בראש שלו זה לשפשף לי את האף עם קסדת הוינטאג' כאילו אני לא קיים. הם טסים בלי לראות בעיניים וחושבים שהם מרחפים על איזה ענן כשבמציאות הם כמעט דורסים אמא עם עגלה (זה קרה בפינת הרחוב שלי בצהרי יום שבת). זה מעצבן, מקומם ובעיקר מאכזב, כי רוכבי האופנים, במקום לשמש מראה פסטורלי לעבר עתיד טוב יותר הפכו למטרד מפחיד ובלתי נסבל בעליל.

חבר'ה, לפני שכל הירוק הזה שלכם יהפוך לפטרת, אנא מכם, חישבו על הכעס והזעם שעובר לכם בדם כשכלי רכב לא נותן לכם זכות קדימה. הזכרו בשיחות שאתם מנהלים עם חבריכם הרוכבים על החוצפה, היהירות וחוסר האכפתיות שהנהגים מפגינים כלפיכם בכביש ורק תדעו שאנחנו, הולכי הרגל, אומרים את אותו הדבר בדיוק עליכם. זה בערך כל מה שרציתי להגיד על רוכבי האופניים.

עכשיו יש לי מספר מילים לממשלת ישראל.

קול זעקת יהודי ארה"ב הוביל השבוע להורדת הקמפיין המטומטם שקורא להחזיר אותנו לארץ. למרות שאין כל קשר בין הפרסומות האוויליות ליהודי הגולה, הם כהרגלם החליטו להיעלב, הרי בשביל זה משלמים לעובדים בליגה היהודית. אנשים מצוינים מקבלים שם משכורת בשביל לשבת כל היום ולהיעלב בשם העם. ההיעלבות הפומבית גררה מספר אייטמים בעיתונים מקומיים כאלו ואחרים, מספר אתרי אינטרנט, ובעיקר לחשש מסתימה בצנרת הבנקים ובתזרים הכספים השוטף אל עבר מזנון הכנסת.

מה שמפליא הוא שאנוכי, יחד עם עמיתים רבים בתקשורת, בעיתונות, בבלוגוספירה וברשתות החברתיות, מחינו על אותו הקמפיין לפני מספר שבועות ברגע שהוא נוצר על ידי גדולי המוחות הקטנים אשר מתרוצצים במסדרונות האפלים של הלישכה הממשלתית לפרסום. אני כתבתי טור מוקדש ב"ידיעות אמריקה" וכך גם כל כלי תקשורת ישראלי אחר, שלא לדבר על עשרות כותבי בלוגים מוכשרים. והאמת שאף אחד מאיתנו לא ממש נעלב. הבענו ביקורת נקודתית ומדויקת על הבעיות האקוטיות בקמפיין, הסיבות למה הבדיחה הזו צריכה לעוף מהמרקע ואפילו סיפקנו מספר טיפים כאלו ואחרים לשיפור מסעות הפרסום הבאים והדברים אותם אנו מעונינים לשמוע כאשר מדברים על חזרה לארץ.

כמובן שאף אחד לא הקשיב לי, לא לעמיתי למקצוע, לא לבלוגריסטים או לקירות של פייסבוק. אני, כמו כל שאר המגיבים העבריים, סך הכול בחור טוב, עדיין אזרח המדינה, ובאמת שהקמפיין הזה עורר את זעמי, גם אם לא את עלבוני, ממש כמו את קצפם של יהודי ארה"ב. אז למה כשאני כעסתי, אף אחד בממשלה הישראלית לא אמר כלום, אבל כשאלה האמריקאים כעסו לקח יומיים לנושא להגיע לראש הממשלה שביטל את הקמפיין בשניה? הרי אם מישהו היה מתעניין במה שיש לנו להגיד, כל הבושה הזו לא הייתה מתרחשת מלכתחילה ולא היה צריך להחזיר אף אחד מהארץ הנהדרת שלנו שאין אין אין עליה.

אז באמת, תוציאו עוד אלף פרסומות מביכות ותקראו לי יורד בפרצוף ותצחקו על הילדים שעוד לא נולדו לי והכל בשביל לנסות להחזיר אותי לארץ. אבל להקשיב למה שיש לי להגיד? בטח. אולי תתבעו אותי על לשון הרע וזהו?