'הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן': עממי-לייט
סרטו של אריק לובצקי מספק בדומה לסרטי הבורקס של פעם, עלילה שמערבבת חומוסייה, שכונת שוליים וחלום על סרט חשפנות. התוצאה: סרט חביב בהחלט בכיכובו של ציון ברוך - אלא אם כן הזיכרונות מהז'אנר הם ממש לא כוס התה שלכם
"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", סרטו של אריק לובצקי בכיכובו של ציון ברוך, הוא עוד אחד מאותם ניסיונות שנעשים בשנים האחרונות בקולנוע הישראלי לשוב אל מקורותיו העממיים. סרטים דוגמת "כיכר החלומות" של בני תורתי, "כלת הים" של קרן ידעיה ו"אחותי היפה" של מרקו כרמל, שבמרכזם נכחה התייחסות מודעת למלודרמה המזרחית והדרתה הממושכת על ידי התרבות המקומית.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
וכך, גיבור "הפנטזיה הגדולה" הוא סימיקו (ברוך), עובד בחומוסיה בשכונה פריפריאלית טיפוסית, שחולם לביים סרט על חשפניות שיהפוך, לדעתו, ללהיט. לשם כך הוא מגייס צוות טכני ו"טאלנטים" בני השכונה שמתייצבים בהמוניהם לאודישנים. ההפקה יוצאת לדרך, אך העניינים מסתבכים כאשר "כוכב" הסרט-שבתוך-הסרט (שלומי קוריאט) נדלק על השחקנית שלצדו, התקציב הולך ואוזל, אנשי הצוות נוטשים, סבלנותו של בעל החומוסיה (אורי גבריאל המצוין כתמיד) פוקעת, והאובססיה של סימיקו הולכת ומשתלטת על שפיותו.
חולה אהבה ובורקס
כמו "חולה אהבה בשיכון ג'" של שבי גביזון, גם סרטו של לובצקי עוסק בהיבטיו האפלים של סרט הבורקס; באותו רגע שבו המציאות קורסת אל תוך הפנטזיה וחושפת את צדהּ המלנכולי. וכמו "חולה אהבה", גם "סימיקו" מנסח התייחסות מטא-קולנועית אל ז'אנר הבורקס ויסודותיו, ואולם הוא נעדר אותו ריחוק אירוני שהפך את סרטו של גביזון ליצירה בעלת משמעות.
חלקו הראשון של "סימיקו" מתייחס במודע אל ז'אנר "סרטי הקסטות" שירש, במידה רבה, את מקומה של המלודרמה העממית-מזרחית. היצירה האמנותית העצמאית היא כאן ביטוי לאיזושהי פריפריאליות אותנטית, שמחפשת לה ביטוי ודרך לפרוץ אל המיינסטרים של הקולנוע הישראלי. זוהי, במידה רבה הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן, שמבקש לא רק לממש את עצמו כיוצר אלא גם להביא להכרה באותם ז'אנרים עממיים דחויים.
הבעיה מתחילה בחלקו השני של הסרט שבו, כאמור, הולכת האובססיה ומשתלטת על סימיקו. זהו המקום שבו הנאתו של הצופה מהעבודה החובבנית אך מלאת התשוקה על הסרט-שבתוך-הסרט אמורה לפנות את מקומה לצדדים פסיכולוגיים קודרים יותר. האם אנו מזדהים עם התלהבותו של סימיקו, או נרתעים ממנו כדרך שחשים דחייה ממהמר כפייתי? האם הסרט, בתוך כך, מבקש לומר משהו על מידת ההקרבה שנדרשים לה יוצרי סרטים עצמאיים בישראל?
אבל דמותו של סימיקו, לפחות כפי שהיא מעוצבת על הבד, מתקשה לשכנע. העיסוק בדמויות אובססיביות נעשה בעייתי כשההזדהות של הצופה הופכת לרתיעה המלווה, לא אחת, ביחס של התנשאות. במקרה של "סימיקו", התוצאה היא אחרת - אדישות מוחלטת. כיוון שהצופה מודע לחובבנותה של האוונטורה הקולנועית של סימיקו, ומכיוון שלא ברורה מהותה של הבערה הפנימית המניעה אותו - הוא מתקשה להזדהות עם התפנית הפסיכולוגית שמתחוללת בהמשך. אלא אם סימיקו (ע"ע "חולה אהבה") הוא מלכתחילה "קוקו", מה שמחזיר אותנו אל סוגיית ההתנשאות.
אבל עד אז, כלומר לפחות בחלקו הראשון, "סימיקו" הוא סרט חביב בהחלט.
אולי לא כוס התה של מי שסולדים מעולם הדימויים שהצמיחו סרטי הבורקס והמלודרמות העממיות נוסח ג'ורג' עובדיה ושות', אבל מתאים לכל השאר. שלל הטיפוסים השכונתיים שמגלמים, בין היתר, יגאל עדיקא, קוריאט וגבריאל, מעוצבים בחן, והסרט כולו, לזכותו ייאמר, מקפיד שלא לגלוש אל תחומי הקריקטורה העדתית המביכה.
לובצקי, שביים בעבר את סרטי הפשע "בלאק ג'ק" ו"החשוד האחרון" (שניהם בשיתוף עם מתי הררי), וכן את דרמת השואה "האימא של ולנטינה" (שטרם הוקרנה מסחרית), ביקש בסרטו זה לעצב מחווה לקולנוע הפופולרי-עממי של שנות ה-70. זה כשלעצמו דבר יפה וראוי, אבל קצת כמו הדמות הראשית שלו, קשה להבין איזה להט פנימי באמת הניע אותו, והתוצאה על כן מתקשה לגעת ולרגש. ציון ברוך, למתעניינים, סימפטי בהחלט.
