ניצחון טכני

עוד עונת טניס הסתיימה, וגם הפעם צפויים המסכמים לעסוק בעיקר בשאלת ה"מי": ג'וקוביץ', פדרר, נדאל או אנדי מארי. אבל השנה נראה נכון יותר לשים דגש על שאלת ה"מה": האם השיפורים הטכנולוגיים במחבטים ובמיתרי הרקטות אכן משפרים את המשחק, או שהטכנולוגיה באה על חשבון אלמנטים אחרים ודווקא פוגעת בו.

גישה אחת טוענת שהמעבר למיתרים מפוליאסטר ולרקטות גדולות מחומרים קלים הפך את המשחק למעניין יותר ומשך קהל חדש למגרשים. בזכות השיפורים יש לשחקנים יותר שליטה במגוון החבטות, במעוף הכדור ובסחרור שלו; מהבחינה הזאת, הטכנולוגיה מצוינת לדור הנוכחי שאוהב חידושים ושונא לדרוך במקום. אם פעם היה הטניס משחק של יופי ותחכום, עכשיו הוא משחק של קצב, כוח ומהירות. זה לגמרי בסדר, אלא שמנגד עולה טענה אחרת: יכולות פיזיות מעולם לא הספיקו לשחקן טוב.

כדי לנצח חייב הטניסאי להפגין אינטליגנציה ואסטרטגיה, והטכנולוגיה החדשה מכרסמת באלה. ככל שהכלים יותר משוכללים כך נדרשות פחות מחשבה וטכניקה. נסו להיזכר: בעבר היו סגנונות משחק שונים, והאוהדים נהנו לגלות איך מגיב כל שחקן להתפתחויות ובאיזה סגנון הוא בוחר. כיום כמעט כולם משחקים מהקו האחורי ומתמקדים בניסיון להכות הכי חזק לזוויות הכי רחוקות, ונותרו רק שחקני "הגש ורוץ לרשת" ספורים. גם הטענה שהטכנולוגיות החדשות הביאו קהל חדש למגרשים לא משכנעת. הרי הקהל בא בהמוניו גם בימים שג'ון מקנרו וג'ימי קונורס שיחקו במחבטי עץ ובמיתרים הכי פשוטים שהיו בנמצא.

איפה אני בוויכוח הזה? בצד של הנוסטלגיה, זה שחושב כי שחקנים שהשתמשו במחבטי עץ היו צריכים להפגין שליטה מושלמת ולא רק להיות שריריים ומהירים כדי לזכות בגראנד סלאם. לראות את נדאל מעביר כדור ארוך באמנות מהבייסליין זה עדיין מהנה, אבל פעם ידע כל שחקן שבהיעדר תחכום במיתרי המחבט הוא חייב להיות ער לכל מכה ברמת התודעה, לא רק ברמת הביצוע.

מעניין לראות איך הטכנולוגיה שיפרה את הטניס, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהיא דחקה החוצה חלק משמעותי מההתרגשות שבו. ווימבלדון, למשל, כבר לא נראה כמו ווימבלדון. פדרר או פיט סמפראס היו יכולים לזכות בעשרה ווימבלדונים אם המגרשים, המחבטים והמיתרים היו נשארים כפי שהיו. יכול להיות שמדובר כאן שוב בוויכוח העתיק בין נוסטלגיה לקדמה, אבל נראה לי שזה לא רק זה.