"מה שהכי חסר לי בארץ זה גבולות". דוד טרטקובר

את המודעה הראשונה שלי עיצבתי בגיל 12. ציירתי פרסומת למיץ עגבניות ושלחתי אותה למשרד פרסום שהיה בזמנו המוביל בארץ, גורדון־לוינזון־איילון. עד היום אף אחד לא חזר אלי לגבי זה.

כילד רציתי להיות מה שאני היום. ידעתי שזה מה שאעשה. כבר בגיל עשר התחפשתי ללוח מודעות שמודבקים עליו פוסטרים. גרתי אז ברחביה מול הגימנסיה העברית, ליד בית ראש הממשלה. בכל בוקר הייתי רואה את בן גוריון עולה ויורד במדרגות. היה לי קשר עין איתו, אבל לא למדתי ממנו כלום.

לפני שהתגייסתי סידרו לי להיות גרפיקאי בעיתון צבאי. כנער הייתי מאייר את עיתוני הצופים, ופתאום הבנתי שאני לא רוצה לעשות את זה. שאני רוצה לעשות צבא כמו שצריך. ידעתי שלשבת במשרד יהיה לי מספיק זמן אחרי השחרור. אז הלכתי לצנחנים. זה היה מאוד לא ירושלמי מצידי, אבל שם למדתי שאם מתחילים משהו אז גומרים אותו.

חוצפה היא ערך. את זה למדתי כשיום אחד ראיתי מודעה קטנה שמגזין "את" מחפש גרפיקאי. חשבתי לעצמי, אוקיי, מגניב. הגעתי לפגישה, והגרפיקאית אמרה שהיא מחפשת אסיסטנט. אמרתי לה סליחה גברת, אני באתי בשביל הג'וב שלך. אחרי ארבעה חודשים קיבלתי ממנה טלפון שהיא עוזבת ומציעה לי את התפקיד. בגיל 25 התמניתי לעורך גרפי.

"אתה לא מתבייש? בטח הפיצה כבר קרה לגמרי"(צילום: אייל טואג)

זה לא החזיק הרבה זמן. אחת הבעיות הייתה שכל אנשי המערכת, כולל מזכירת המערכת, היו יושבים בחדר של העורך טומי לפיד ז"ל ומביעים את דעתם בשלב בחירת התמונות. בישיבה הראשונה אמרתי לטומי: "תשמע, ככה לא מנהלים דברים. אני מסכים שהעורך, עורכת מדור האופנה והעורך הגרפי ישבו לבחור יחד. אבל לא ייתכן שגם מחלקת התה תביע את דעתה". ואז היו צעקות איומות וטריקת דלתות, ויצאתי החוצה והלכתי משם. ביום ראשון אמרה לי המזכירה שטומי מחכה לי בחדרו, ושם שמעתי לראשונה את הביטוי "או אתה או אני". הוא נשאר, כמובן.

לא קורה לי שאני רואה עבודה ומתבאס שלא אני עשיתי אותה. המערכת שלי לא עובדת ככה.

אני גרפיקאי מקומי. לוקלי בעידן של גלובליזם. אני חלק מהדי־אן־איי התרבותי של המקום הזה. אני מתעסק בבעיות מקומיות ובסמלים מקומיים, ודווקא זה מה שמביא לי את ההכרה הבינלאומית הרחבה שיש לי.

כל דבר נותן לי השראה. עיתון, צילום, פסוק מהתנ"ך, ספר. השאלה היא לא עם איזה חומר אתה עובד, אלא מה אתה עושה איתו. איך יוצרים משהו חדש, איזה חיבור מעניין. נגיד שבדומינו אתה יכול לחבר שתיים רק לשתיים, אז אני אומר שאפשר לחבר גם שלוש לשתיים.

עיצוב טוב מתקשר ונוגע ומניע לפעולה. הדורות שלפני היו דקורטיביים, לא קונספטואליים. הכל היה אז ועדת קישוט. אבל אנשים חושבים עוסקים בתקשורת, לא בדקורציה.

את פרס ישראל קיבלתי בתקופת "חומת מגן", כשאריאל שרון היה בשלטון. קיבלתי את זה על תרומתי לתקשורת חזותית ולעיצוב גרפי בארץ, על זה שהייתי חלוץ בהרבה דברים שעשיתי, ובגדול על התרומה שלי לתרבות הישראלית. אני די בטוח שלא קיבלתי את זה על העבודות הפוליטיות שלי. אני ידוע באופוזיציה שלי לאריאל שרון, וכולם שאלו איך אלחץ לו את היד. עניתי בפשטות: הפרס הוא לא ממשפחת שרון. הוא ניתן לי מהמדינה, שבמקרה מייצג אותה כרגע אריאל שרון. לא הייתה לי שום בעיה לקבל את זה.

ולא, התעודה לא תלויה אצלי על הקיר. רק אם מגיע איזה אורח חשוב הביתה. קיבלתי גם איזו סיכה שאני לא נוהג לענוד.

מה תמצית הישראליות בעיני? אם אני חייב להגיד את זה במשפט אחד, אז ישראל זה לא אמריקה. זה משפט מעבודה שעשיתי ב־1977.

הדבר שהכי חסר לי כאן זה גבולות. גדלתי בירושלים, ואחת מהחוויות שהכי עיצבו אותי הייתה הידיעה שיש שם גבול. שיכולת ללכת עד מקום מסוים, ומשם והלאה לא יכולת להמשיך אלא רק להסתכל. היינו עולים לנוטר דאם בסולמות ומסתכלים על שער שכם, רואים איך חיים שם אנשים קטנים, אוטובוסים חומים. "עצור, סכנה, גבול לפניך" זה אחד הדברים שחקוקים בי מילדות ומשמשים מוטיב חזק בעבודות שלי.

אני המצאתי את נווה צדק. המשפחה שלי הייתה אחת מחמש המשפחות הראשונות שבאו להתיישבות החדשה בשכונה. כשעברנו לכאן באה לבקר אותנו אשתו של ראש העיר זיוה להט ושאלה, "איך אתם יכולים לגור כאן?". הראיתי לה את הוואדי למטה ואמרתי לה: "זיוה, כאן צריך להיות שביל שמוביל הולכי רגל ליפו, ונקרא לו משעול זיוה להט". ידעתי שזה מה שיהיה כאן בסוף. למעשה אני קובע טרנדים.

תחביבים? אין לי.

ספורט? אני ממש לא פיזי.

סיגרים? לא מעשן.

בלייזר? אני לא נתקל בזה אצל רופא השיניים שלי.

אבל אני חזק מאוד בפייסבוק. בכל זאת, יש לי ספר לשווק. כנסי לדף שלו, תעשי לייק.

• ספרו של דוד טרטקובר, "טרטקובר", ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד