לסבול ביחד
יש כאלו שאומרים למה להביא ילדים לעולם כזה אכזר, אני אומר להיפך – למה לסבול לבד?
"וואו, אתה לא מאמין, בחיים לא קרה לי כזה דבר. קיבלנו איזה עשר דקות הפסקה ואני כבר הלכתי למות. ביצה! אני חייבת ביצה!! רצתי לקפיטריה והזמנתי סנדביץ' חביתה. המוכר הראשון שם לי את הבגט ביד והשני היה אמור לטגן לי את המקושקשת. מה נראה להם? שהבגט הזה יגיע שלם לחביתה? הבעיה שלפני עמד איזה בחור אחד שלא הצליח להחליט אם הוא רוצה בייקון או סוסאג'. בייקון או סוסאג'! בן אדם, מה זה משנה?! אתה לא מבין שיש כרגע שתי אופציות? או שאני דוחסת את כל הבגט לתוך הפה שלי ונחנקת על ריצפת הקפיטריה מאמא-קייס סטייל, או שאני דוחפת אותו לתוך ה^$&#@ שלך! MUST EAT N-O-W!! רועי, זה פשוט הרגיש שאם לא תהיה לי חביתה ביד תוך דקה, אני קופצת מעל הדוכן ואוכלת את כל הבאר סלטים. ואני בכלל לא אוהבת חביתה. ממש הפחדתי את עצמי! מה קורה לי?”
ובכן, איך אני אגיד את זה, שלומית בהריון.
יאאי! אולי אני אכתוב על זה טור! על אחד הרגעים הפרטיים ביותר בחיי! קוראי "ידיעות אמריקה" חייבים לדעת. ברור לי מה אתם בטח חושבים לעצמכם, “יופי, עוד גבר שוביניסט בעל טור בעיתון הולך לחפור לנו במוח על פסטיבל ההורמונים אצלו בבית". ובכן, כן. אין ברירה. זוהי מסורת עיתונאית ארוכת שנים וחוץ מזה, הרי עזבו אתכם מפוליטיקה, כלכלה, חדשות חוץ, כי מה שהכי מעניין בסופו של יום זה מה שקורה אצל השכן שלכם בחדר המיטות. אז בואו ואני אספר לכם: לא הרבה.
בהתחלה מצאנו את עצמנו משתינים על מקלות בדיקת הריון כל 24 שעות. כשהחיקויים הזולים של דוויין ריד לא הביאו תוצאות לרוחנו, קנינו את אלה עם הברנד. יצא פרגננט. עוד לא בן שבוע וכבר העובר שלנו מגיב רק למותגים. אני זוכר את הרגע הזה כאילו היה אתמול! הפיפי, שלושים השניות, החדשות, העובדה שלא יכולנו לצייץ כי אבא של שלומית ישן אצלנו בסלון. יצאנו לרחוב בכדי לנשום קצת אוויר.
“אתה מטומטם??? איך עשית לי את זה?? מה קשור עכשיו הריון?”
“איך עשיתי לך את זה? את אמרת לי שאת רוצה ילדים, אני ראיתי הזדמנות לסקס, מה כבר הייתי יכול לעשות? להגיד לא? נראה לך שזה אפשרי ביולוגית אצלי במוח?”
כי ככה אנחנו, אנשי הישגים, עשינו כבר וי על קטגרוית הייסקול סוויטהארטס ובהתאם לזוג צווארון כחול מהקו שבין תחתית מעמד הביניים לפחות קוטג' אחד במקרר לבין המעמד הנמוך, החלטנו להתמודד עם הקשיים שבחיינו על ידי הריון. גאוני. אין כסף, אין עבודה, אין עתיד באופק, אז למה שלא יהיה כבר תינוק. קלאסי. חוצמזה, מתוך החברים היינו הראשונים להתחתן, הראשונים לעבור לגור ביחד, הראשונים להיכנס למינוס אז אנחנו חייבים לשמור על התואר ולהפוך לזוג ההריוני הראשון. ריספקט.
מצד אחד זה נראה הכי טבעי בעולם. עשר שנים! פאקינג עשר שנים ביחד, אז מה? מה עוד יש לעשות? לראות אם אנחנו באמת מתאימים אחד לשני? עוד שנה-שנתיים שלומית נכנסת לקטגורית מי השפיר ואני כבר לא יכול לסחוב במדרגות. וגם זה לא שישנה איזו יציבות כלכלית שמחכה לנו מעבר לפינה. הא! שש שנים בארץ האפשרויות ונראה שהכל אכן בלתי אפשרי. אז לפחות שיהיה עוד איזה טמבל שיתבעס איתנו יחד. אם אלו אומרים למה להביא ילדים לעולם כזה אכזר, אני אומר להיפך – למה לסבול לבד?
מצד שני זה הכי מטומטם בעולם. קודם כל אנחנו לא יודעים לטפל אפילו בעצמנו. הבית טינופת. לחתולה לא הוצאנו את הקקי שבועיים ואני כבר מיואש מלרדוף אחרי הג'וקים במטבח. אנחנו אוהבים לצאת ולישון מאוחר ולטייל רחוק. אז במקום לעוף עם החופש של הביחד ועם הזכות לחוד, אנחנו מייצרים מגנט הורים שידאג להביא לפה את סבא וסבתא 24/7.
בימים אלו של טריימסטר ראשון (טריימסטר – מילה שאני לא אמור להכיר) כל מה שנשאר לנו לעשות זה לתהות מה פה קורה פה, כי חוץ משילשולים וגזים (דבר שגם ככה בשגרה אצלנו בבית) אנחנו לא ממש מבינים מה הולך. אז בסדר, הרופאה אמרה שיש גוש שחור עם דופק אבל אין שום סימן לכך שמשהו גדול קרה לנו בחיים.
האם זה נורמלי שאנחנו לא ממש מתרגשים? שדברים נראים כהרגלם? שלא התחלנו לבדוק עגלות או מעדיפים לראות את החדש של סקורסזי במקום סרטי הכנה, או שיותר מעניין אותנו איך יראה הקינוח מאשר איך נראית תמונת האולטראסאונד? והבעיה האמיתית היא שאני לא בטוח אם כל זה מעניין אתכם יותר מהטור של הרבי בעמוד הבא. ובכן, כמו שאמרתי, גם אם אני לא הראשון שכותב על כך שאשתו בהריון, לפחות אפשר לגרום לכם לסבול איתי ביחד.
