שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    דניאל זמיר: "אל תמכרו לי לוקשים על הדרת נשים"

    המוזיקאי דניאל זמיר, חסיד בבוקר ונגן ברים בלילה, יוצא נגד התפיסות השגויות של החילונים את היהדות החרדית ומדבר על סוגיית הדרת הנשים: "אישה אינה חפץ ואנחנו לא מדירים נשים. אצלנו אין אלימות או סכינים במועדוני לילה". טור אישי

    היה או לא היה? בארץ אחת לפני לא הרבה זמן חי עם אחד. הוא היה אחד אבל הורכב מ-12 שבטים, 12 צבעים, צבעים שיחד היוו את הלבן האמיתי. כל אחד מהם הוא צבע - אבל האמת המתוקה היא שרק ביחד הם יכולים להוות את האחד האמיתי, הלבן, הלמעלה מלבן. נשמע רחוק? דווקא קרוב. מבחינתי, זו הנחת היסוד בחיים. גם בחיים הרוחניים, הבין אישיים והמקצועיים.

     

    דניאל זמיר. למצוא את נקודת החיבור    (צילום: גיא עברון) (צילום: גיא עברון)
    דניאל זמיר. למצוא את נקודת החיבור (צילום: גיא עברון)
     

     

    לכל מקום שאליו אני הולך אני יודע שהאחר - בין אם זה אדם שלא מבין אותי, או שכנה או הסאונדמן או התאורן - וכל מציאות שאיתה אני מתמודד, יכולה

    להיות בצבע שונה מהצבע שלי. עם זה אני צריך לעבוד. עם זה אני צריך להגיע לנקודת חיבור.

     

    כאדם, אני מגדיר את עצמי יהודי מאמין מסורתי. כ"סקטור" - אני חרדי לכל דבר ועניין. שיא השחור. מאה שערים ימינה. מניח תפילין בכל יום חול, משתדל להדר בתפילת שחרית, משתדל לטבול במקווה כל יום. בפסח הדיאטה שלי משתנה לבלי היכר לשבעה ימים מלאים (תשאלו את אשתי וחמותי). אני לא שותה טיפה של מים מחוץ לסוכה, להוציא אם יש הופעה בקיבוץ בדרום הארץ קרוב לים המלח שבו יש סוכה אחת כשרה.

     

    ולמה אני מספר את זה? כי למרות שאני חסיד חב"ד, "חרדי" עטור זקן - אני מעביר את רוב ימיי במה שנקרא "סביבה הפוכה ממה שהיית מצפה שחרדי יהיה בה". שמאל תל אביב ושמאלה. חיי הלילה והתרבות. סביבה חילונית למהדרין, שם אני חי את מרבית חיי. מופיע הרבה בפני קהל שחלקים רבים ממנו מגדירים את עצמם חילונים. המצב הזה נובע ממה שחינכו אותי אבותיי, התורה הקדושה ותורת החסידות: קודם כל תהיה מענטש לזה שלידך, אחר כך תדבר איתי על האמונה שלך.

     

    בגלל הערך המוסף שיש באהבת רעים, בהושטת יד ימין לשלום, לאהבה ולנתינה - בתור אחד שאיכשהו חי בשני העולמות, מין חסיד בבוקר ונגן ברים בלילה, אני רוצה לנסות להפריך כמה פרדיגמות מחשבתיות שנובעות מקיבעון מחשבתי בתוכנו, עם ישראל.

     

    מי הדיר את האישה?

    אנחנו לא אלימים. האמונה היהודית היא הדת, שוחרת השלום, הכי פחות אלימה (לפחות בין הדתות המונותאיסטיות). היא דוגלת בשלום ומדברת על שלום. עד כדי כך, שאצלנו המצווה החשובה ביותר היא "ואהבת לרעך כמוך".

     

    אנחנו לא פרימיטיבים. אנחנו שייכים לדת הכי היפּית בעולם. הכי אמיתית, מפותחת וחכמה. צר לי להגיד את זה, אבל אתם מוזמנים לבדוק.

     

    אנחנו לא מדירים נשים. הרי איפה האישה הפכה לחפץ? מי הדיר את האישה? איפה הפכו את גוף האישה לחומר לפרסום ג'ל לשיער? ואיפה הפשיטו אותה בשביל למכור מכונית? וכמה עולה בחורה בפייסבוק? אל תמכרו לי לוקשים על הדרת נשים. במסורת היהודית, האישה ידועה כבעלת סגולות יותר מהגבר ואין הכוונה לסגולות שנמצאות בחזה או בישבן, אלא לסגולות רוחניות (וכמו שאומר הקב"ה לאברהם אבינו: "שמע בקול שרה אישתך"). יש מקומות, זה נכון, שהפכו את האישה לחפץ. לא אצלנו.

     

    דניאל זמיר. להבין את המנעד    (צילום: חגי דקל) (צילום: חגי דקל)
    דניאל זמיר. להבין את המנעד (צילום: חגי דקל)

     

    אז איך אני מסביר את התופעה שנקראת "הדרת נשים"? כי גם אצלנו יש מנייאקים. גם אצלנו יש סטיות. אבל אם רוצים לשפוט מגזר מסוים, צריך לשפוט אותו לפי הקצוות שלו ודרך האמצע. להבין מה המנעד שלו. מה הכי אלים ומה הכי נורמטיבי וידידותי. מהי הנורמה ומהן הסטיות מהנורמה. אני יודע שבסקטור שלי הנורמה היא יחס של כבוד עילאי לאישה. האישה היא מכובדת, היא המנכ"ל של הבית, כולל של בעלה. אני יודע שבתוך העצות שאני מקבל מרבנים, השלום בבית והכבוד לאישה הם מעל לכל, כולל התורה עצמה.

     

    שמעתי על סיפורה של טניה רוזנבליט ואני מתנצל בשם כל המגזר החרדי על העוול שנעשה לה. גועל נפש. טניה חוותה אלימות - ואלימות הוא דבר רע ומצער. אני ממליץ לכולנו לשער את גבולות האלימות במגזרים השכנים לנו, וכולנו ניווכח שלא רק שאין אנו מדירי נשים כי אם אולי גם הכי פחות אלימים מכולם, ביחד ולחוד.

     

    האלימות החרדית מסתכמת פחות או יותר בזה שקראו לאישה "שיקסע". מנהג רע ומגעיל וראוי לכל גינוי. אבל אם אתם רוצים לדבר על אלימות, או על סטייה מהנורמה, אז נאמר שאין אצלנו סכינים במועדוני לילה, אין אלימות בדיסקוטקים (כי אין לנו כאלה), אין חזיזים מתפוצצים על אנשים במשחק כדורגל - ואין נרצחים ברחוב כתוצאה מטעות בזיהוי של מישהו שקיבל פקודה בלתי חוקית בעליל.

     

    בהפגנות הכי אלימות של המגזר החרדי נזרקו חיתולים. הרבה יותר רך מאבנים, שלא לדבר על סכינים או אוטובוס מתפוצץ או רקטות, שלא נדע. אין פשע מאורגן, אין רציחות של נשים סתם כי הן נשים. ואם היו מקרים, מדובר בקנה מידה אפסי ליד מה שמשתולל ממש לידינו.

     

    קחו את זה מאדם שכמעט כל החברים הקרובים שלו הם חילוניים, מופיע במועדונים בתל-אביב ועושה כל מאמץ להתחבר ולהיות ביחד. ואני שואל: מה העניינים איתכם? מה כל כך מציק לכם בנו? אז מה אם הם לובשים שחור? יכול להיות שהם לא סובלים משימוש יתר בדאודוראנט. אז מה? אז מה אם הוא יצא מהטקס בגלל שהיא שרה? זו אמונתו. זה לא מפריע לאף אחד. שיופיעו בחורות ושיצא מי שלא מרגיש בנוח לשמוע את זה. לא צריך להעניש אף אחד.

     

    לסיכום, נחזור ל"אהבתך לרעך כמוך" - אם הדת שלך לא מאפשרת קיום של מישהו אחר סתם כי בא לה, אז הדת שלך לא מעניינת אותי. דת, מפלגה, תנועה, אידיאולוגיה, או מחנה. אם זה קורא לאלימות, זה ההיפך המוחלט של אלוקים, אללא, גוד או בכל שפה שתקראו לו. האלוקים הקדוש העניק שבע מצוות לכל בני נוח. לנו, לאנושות. החשובה ביותר היא שאסור לרצוח. אסור להיות אלים.

     

    ולכל אלה שסובלים ממה שאפשר לכנות בפשטות אך בכנות בוטה - אנטישמיות פוסט-מודרנית - אני אומר: אל תתבאסו. זה בסדר, כולנו סובלים מזה ואתם בטח לא הראשונים בהיסטוריה שזה קרה להם. יש באמת דברים מעצבנים בדוסים האלה, תאמינו לי. אני כזה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דניאל זמיר: אצלנו החרדים אין אלימות
    צילום :עטא עוויסאת
    לאתר ההטבות
    מומלצים